מותה של המלכה עלול לערער את היציבות של ישראל

אליזבת השנייה לא הייתה עוד מלכה. היא הייתה האישה המפורסמת בעולם, סמל לסדר ויציבות גלובליים. האבל והתגובות על מותה חרגו בשל כך מעניינה האישי: הם ביכו במידה רבה לא רק את לכתה, אלא גם את מותו של העולם הישן שהכרנו.

יש שיטענו שזה טוב: שבשנת 2022 אין עוד מקום לאימפריות ששולטות על עמים ברחבי תבל ומכתיבות את גורלם. יש שסבורים שזה רע: מעצמות ישנות שוקעות, ומפנות את מקומן לשליטים חדשים שהמוסר והערכים שלהם ראויים פחות – ממדינות כמו סין, ועד לתאגידי ענק כמו פייסבוק וגוגל. אלה ואלה דורסים את כל מה ומי שנקרה בדרכם, בשם הכסף והרצון לשליטה. תיקון עולם מעניין אותם פחות.

בריטניה, גם בתקופתה ארוכת-השנים של המלכה אליזבת, לא הייתה מדינה שכולה טוב. רשימת העוולות והטעויות שביצעה ארוכה. אבל בכל פעם שההיסטוריה קראה, בריטניה ידעה להתייצב בצד הנכון: אם במלחמות העולם, ואם ברדיפתה אחר קידום דמוקרטיות ומתן עצמאות לעמים, כולל כאלה שהיו תחת שליטתה. היא עשתה זאת לעתים לא בשמחה, אבל מתוך הבנה מוחלטת של מה נכון וראוי – ובעיקר מוסרי.

המלכה אמנם לא הייתה חלק מתהליך קבלת ההחלטות הפורמלי בבריטניה, אבל חשיבותה הייתה גדולה בהרבה מאשר לשמש כריבון סמלי בלבד. העובדה ששלטה כל-כך הרבה שנים אפשרה לה להיות (בעיני הבריטים, ולא רק) עוגן של יציבות, שפיות והמשכיות.

בית המלוכה בתקופת אביה – ובהשתתפות פעילה שלה, כבחורה צעירה – היה סמל לאחדות בתקופת מלחמת העולם השנייה; אליזבת עצמה נהגה כך כמעט 80 שנה מאוחר יותר, בתקופת הקורונה, כאשר סייעה לממשלת בריטניה המקרטעת להתמודד עם הנתונים הקשים ובעיקר עם חוסר האמון הציבורי הגובר.

המלכה אליזבת גם ידעה להתאים את בית המלוכה לרוח הזמן. סמלים ישנים כמו ספינות פאר ומטוסים נדחקו בהדרגה לטובת התנהלות "עממית" יותר, בניסיון לצמצם ביקורת ציבורית. גם הוצאות ומשכורות צומצמו ופורסמו, ואירועים בעייתיים הובילו לטיפול קשוח.

הדוגמא האחרונה לכך הייתה הדחתו של הנסיך אנדרו – הבן-יקיר-לי של המלכה – מכל תפקידיו הציבוריים ומדרגותיו הצבאיות, לאחר שנחשפו קשריו עם ג'פרי אפשטיין, לרבות האשמות כי קיים יחסי מין עם קטינה. הארמון גם הודיע כי לא יממן תביעה שהוגשה כנגד הנסיך לשעבר, והוא ייאלץ לממן את הגנתו מכיסו כאדם פרטי.

הצורך להקשיב לציבור כדי שלא לאבד את אמונו התחדד מאוד אצל המלכה בראשית שנות ה-90'. האחראית הראשית לכך הייתה הנסיכה דיאנה, שחשפה באמצעות מקורבים כי המלך צ'ארלס בגד בה והשפיל אותה. בית המלוכה התייצב באופן טבעי לצד המלך, אבל העם התייצב לצד הנסיכה. השניים אמנם התגרשו לבסוף, אבל המלכה הבינה שכדי לזכות מחדש באמון העם עליה לשוות לבית המלוכה תדמית נגישה ונקיה יותר.

בהיבט הזה, האתגר של המלך צ'ארלס יהיה גדול פי כמה. הוא אינו זוכה לאמון ואהדה כמו אימו, וגם אין לו רקורד מאחד כשלה. הוא אמנם עוסק בעשורים האחרונים בשורת עניינים לטובת הציבור (מאקולוגיה ואקלים ועד מיזמי רווחה שונים), אבל יידרש ליותר מאשר הבטחה "לפעול למען העם" כדי שהממלכה תתייצב מאחוריו, וכדי לוודא שהמלוכה תעבור בעתיד לבנו, הנסיך ויליאם, שפופולרי ממנו פי כמה. על הדרך יהיה עליו לאחד את משפחתו השסועה, ולנסות להיות אי של שפיות והגיון – כפי שהייתה אימו – בתקופת של חוסר יציבות פוליטי בבריטניה, באירופה וברחבי העולם.

ישראל אמנם צופה באירועים מהצד, אבל כדאי לה להתנער מהציניות שליוותה חלק מהתגובות ברשתות החברתיות על מותה של המלכה. המלכה אליזבת הייתה אוהבת ישראל למרות שמעולם לא ביקרה בארץ, ובריטניה היא מדינה סופר-חשובה ופרטנרית מרכזית בסוגיות הרות-גורל כמו איראן והמלחמה הגלובלית בטרור. היא אמנם מחזיקה בדעות שונות בהקשרי הסכסוך הישראלי-ערבי (בדגש על הסוגיה הפלשתינית), אבל בריטניה היא עדיין מעצמה מרכזית שיציבותה חשובה לא רק לתושביה אלא לעולם כולו, ובכלל זה לישראל.

מותה של המלכה מאיים לקעקע את הסדר הזה. בהיעדר דמותה הייחודית – הסבתא הלאומית, ובמידה רבה הבינלאומית – נראה בריטניה אחרת. צריך לקוות שהטרנד של ניפוץ מסורות ומוסכמות ששוטף את העולם בשנים האחרונות ייבלם, או לפחות יואט כשזה יגיע לארמון בקינגהאם; פחות בגלל חשיבותו של בית המלוכה הבריטי עצמו, ויותר בגלל הסמל שהוא מהווה לעולם שאמור להתנהל בשפיות.