כמה עצוב לראות אחרי טבח היהודים בפיטסבורג יהודי אחד, תומך ישראל מובהק, מנגח ידיד ישראל גדול עוד יותר, הנשיא טראמפ. עכשיו גם ידידנו ברט סטיבנס מסיים את מאמרו ב"ניו יורק טיימס" במשפט האיום, "הדם שנשפך בפיטסבורג הוא גם על ידיו". במשפט הזה, עם מעט מילים ובכל זאת מסורבל, ברט חושף את תחושתו האמיתית, שכל התיק שבנה נגד טראמפ הוא מלאכותי: בשביל מה ה"גם"? אם טראמפ אשם, אז יש לו דם על הידיים. ומדוע הביטוי הכוללני הזה "הדם שנשפך בפיטסבורג". זוהי השתמטות מוסרית שלא להזכיר שוב את העובדה שהנרצחים הם יהודים, שהטבח התבצע בבית כנסת.
וכך, במקום להיות מאוחדים ונחושים אחרי מהלומה כה קשה, היהודים, ישראל ותומכי ישראל נגררו בתוך שעות לסחרור של האשמות הדדיות. זו תמונה מצערת, שאי אפשר לדמיין כאשר מדובר בפיגוע נגד שחורים. ואכן, ראינו את תחושות הסולידריות והחום בקרב השחורים ולמען השחורים בעקבות הטבח בכנסיית עמנואל בצ'רלסטון לפני יותר משלוש שנים.
מדוע יורים ביהודים בפיטסבורג וכל סיעת הדררות הצווחנית של הפובליציסטים השמאליים מאשימה את טראמפ, נתניהו, נפתלי בנט? המהדרין לא שוכחים בהתקפות שלהם גם את חוק הלאום, את עזה, את עבדאללה ועדאלה. כמו שעשה ברנרד אבישי ב"ניו יורקר". את התופעה הזאת הייתי מציע לידידנו סטיבנס לחקור. מדוע הכותבים הבכירים בפרסומי היוקרה העיתונאיים הופכים כל אירוע שקשור ליהודים לעוד הזדמנות לתקוף את ישראל ותומכיה, שהבולט שבהם הוא הנשיא עצמו.
כיוון המחשבה הוא ברור: פועל כאן המנגנון הישן שקוראים לו בטעות "שנאה עצמית". אבל ה"שנאה העצמית" היא לא באמת שנאה עצמית אלא כמו שאמר ההיסטוריון המנוח רוברט ויסטריך, זו אהבה עצמית שמתבטאת בשנאת היהודים האחרים, היהודים הרעים, אלה שאינם "אני". אלה שמבליטים את גאוותם היהודית ולכן מואשמים בכך שהרגיזו פריץ כזה או אחר; שהעירו משנתה את השנאה הלוחשת.
סטיבנס אומר כמה דברים נכונים, אך אינו עומד בתביעה הראשונית שלו: "איך אתה יכול להתמודד עם בעיה אם אינך קורא לה בשם המתאים?" שני המתנקשים, באוורס וסיוק, אינם משוגעים מופרעים - אלא יש לנו "כל הסיבות להאמין שמעשיהם מונעים מסיבות פוליטיות". צודק, הוא כעס גם על היא"ס והמהגרים. אבל מעבר לכל הוא רצה להשמיד את כל היהודים.
קיים פיתוי אינטלקטואלי בלתי נשלט לחבר הרבה תהליכים ולהראות שבאוורס הוא התוצר הבלתי נמנע. האשמתם של טראמפ ונתניהו, כפי שעשו צייצני טוויטר וכותבים שונים במסיבת המרקיזים המאופרים של העיתונות, בנוסח "החשודים המיידיים", רק מונעת מהיהודים מלהתמודד חזיתית מול הפחד שמטיל מבצע הטבח.
לאורך כל מאמרו מבצע סטיבנס עקיפות פראיות ואינו מצליח לקרוא לבעיה בשמה הנכון. מדובר בהתקפה אנטישמית מהמעלה הראשונה. את זה רוב הפרשנים מנסים לטשטש. וכאשר בא מישהו כמו שר החינוך בנט ואומר את זה לאבלים בפיטסבורג, הם כועסים עליו. פרופ' ג'פרי הרף הוא היחיד שהגדיר במידה מסוימת של דיוק את מיקומו של טראמפ באירוע: טראמפ איננו אנטישמי, אבל הוא גם לא מבין איך האנטישמיות פועלת. הנשיא האמריקני חייב להבין שאנטישמיות היא נשק אסטרטגי, אחד היעילים ביותר כדי לפורר חברה, להחליש ולפצל אותה. גדולי האויבים של ארה"ב והמערב התמחו בליבוי האנטישמיות לצורכיהם: למשל, בריה"מ ולפניה גרמניה. למשל הארגונים האסלאמיסטיים והפרו־פלשתיניים. די לראות את התוצאות הקשות של מנועי השנאה האנטי־ישראליים הפועלים בישראל ובארה"ב: הקרע בין ישראלים ליהודים באמריקה. לכן ברט, ידידנו היקר, מדובר בשנאה שמאוד היתה רוצה שלא יקראו לה בשם; אבל אתה ואייב פוקסמן יכולים להרשות לעצמכם לקרוא לה בשמה המפורש.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
