חוצה אמריקה: הקונגרס המפולג הוא הזדמנות מצוינת עבור טראמפ

מחנה ה"רק לא טראמפ" חגג אתמול את המהפך בבית הנבחרים האמריקני, בדיוק שמונה שנים אחרי שהנשיא ברק אובאמה איבד את בית הנבחרים למפלגה הרפובליקנית. מחנה השמאל, כדברי היו"ר המיועדת ננסי פלוסי, הגדירה את המהפך כ"יום חדש עבור אמריקה", תוך שלמעשה עשתה פראפרזה לסיסמתו האופטימית של רונלד רייגן בשנות השמונים ("הגיע בוקר לאמריקה"). 

אלא שהניצחון הדמוקרטי היה בנקודות בלבד. כן, הם השיגו רוב בבית הנבחרים וכעת יוכלו למנות עוד חוקרים נגד טראמפ ולטרטר את ממשלו בשימועים שונים, אך בזאת מסתכם ההישג שלהם. אין להם יכולת לבטל את החוקים שהעביר, את רפורמת המסים שלו, או לחדש את החלקים שביטל ברפורמת הבריאות "אובאמה־קר", או לבטל את הדה־רגולציה שביצע.

הדמוקרטים, משום מה, הדחיקו דבר אחד חשוב: הרפובליקנים הגבירו את כוחם בסנאט - הבית שהכי חשוב לממשל בכל הנוגע למורשת טראמפ. הסנאט הזה הוא שאחראי על אישור השופטים שטראמפ ממנה לבית המשפט העליון (טראמפ מינה שניים ועוד ידו נטויה), הגוף הזה אחראי על אישור אמנות והוא זה שאחראי על שורה של נושאים נוספים. מכל מקום עצם העובדה שהרפובליקנים שולטים בסנאט אומר שכל יוזמת חקיקה שהדמוקרטים יעבירו בבית הנבחרים תסוכל כשתגיע לסנאט. וגם אם הדמוקרטים יחליטו בצעד יהיר ללכת בכל הכוח על הדחה, אין להם כל סמכות להוציא אותה לפועל. רק הסנאט רשאי לעשות זאת אחרי קיום משפט מיוחד לנשיא ורק אם רוב של שני שלישים מהסנאטורים מרשיע אותו. 

אז מה בכל זאת המשמעות של הבחירות ביום שלישי? ה"גל כחול" שהתקשורת הממסדית הבטיחה נעצר על ידי חומה אדומה של טראמפ. בבית הנבחרים אמנם השיגו הדמוקרטים את הרוב הזעום שהם צריכים כדי לנהל אותו, אך לבטח שלא זעזעו את אמות הסיפים של ממשל טראמפ - שהשיג הרבה ממילא בשנתיים האחרונות. 

לא גל ולא צונאמי

זה בטח לא גל, ובטח לא צונאמי, מקסימום הפסד דחוק של נשיא אחרי שנתיים. בוש, קלינטון ואובאמה - כולם חוו הפסדים בקונגרס בשלב כלשהו בנשיאותם  - רק בסדר גודל משמעותי בהרבה, הן מבחינת המושבים שעברו למפלגה היריבה, והן בהיקף האירוע. למעשה כפי שטראמפ עצמו אמר - טראמפ הוא הנשיא הרביעי בלבד ב־104 השנה האחרונות שהגדיל את מושבי מפלגתו בסנאט תוך כדי איבוד מושבים בבית הנבחרים. הפעמים הקודמות שמפלגת הנשיא המכהן הגדילה את כוחה בבית העליון ואיבדה מכוחה בבית התחתון היו ב־1970, 1962 ו־1914. גם מבחינה מספרית (אם ספירת הקולות לא תשתנה דרמטית), לטראמפ יש קייס: הוא הפסיד כ־25 מושבים בבית הנבחרים בעוד שברק אובאמה הפסיד 63 מושבים בשנת 2010, ג'ורג' וו. בוש הפסיד 30 מושבים בשנת 2006 וקלינטון הפסיד 54 מושבים בשנת 1994. 

אם לא די בכך, קלינטון ובוש איבדו את הרוב בבית הנבחרים ובסנאט בו זמנית - וטראמפ כאמור דווקא הגדיל באחד הבתים. גם עצם הגדלת מספר הסנאטורים של מפלגת הנשיא בסנאט היא חריגה מאוד עבור נשיא בבחירות אמצע. 

כך שלא פלא שהנשיא ה־45 של ארה"ב הלך לישון מרוצה. הוא התעורר לוחמני (ראו ציוציו) אך הגיח למסיבת העיתונאים עם עניבה כחולה (צבע הדמוקרטים). גם במסיבת העיתונאים שידר מסר של פיוס, בתנאי שהדמוקרטים יבינו כי עליהם לשתף פעולה ולהבין שהם עדיין לא שולטים במוקדי הכוח החשובים בממשל האמריקני. 

מבחירות אמצע הקדנציה של 2018 אנחנו למדים שלדונלד טראמפ יש ב־2020 את מרב הסיכויים לנצח שוב - ולו רק בגלל שעכשיו הוא יוכל לתלות על ננסי פלוסי את האשמה לאי קידום הרפורמות שלו (פלוסי היא לא בדיוק דמות פופולרית ואפילו הדמוקרטים כבר מתחילים לעשות סימנים שנמאס להם ממנה). 

הדמוקרטים חלמו רק על דבר אחד: מהפך בשני בתי הקונגרס האמריקני על מנת לבטל חוקים של טראמפ ושתהיה להם את היכולת לאיים על טראמפ בהדחה בפועל (כלומר הרשעה במשפט המיוחד בסנאט), בתקווה שהדו"ח של החוקר המיוחד רוברט מולר יהיה עם "בשר". כנראה שהם לא מאמינים ביכולת שלהם להחליף נשיאים בקלפיות. 

אילו הייתי משתייך למפלגה הדמוקרטית הייתי מאוד לחוץ היום למרות הניצחון הדחוק בבית הנבחרים. בעיקר אם הייתי מתבונן במדינה כמו פלורידה. כמה שהם השקיעו בפלורידה - שם על פי הסקרים הסנטור האסטרונאוט לשעבר ביל נלסון (דמוקרט) היה אמור לקבל כהונה נוספת והמועמד הדמוקרטי למשרת המושל, ראש העיר של טלהסי, אנדרו גילום, היה אמור לנצח גם הוא ולעשות היסטוריה בתור המושל השחור הראשון של פלורידה. 

אלא שבסופו של דבר הסנאטור המכהן הודח על ידי יריבו הרפובליקני המושל היוצא ריק סקוט (סביר שתהיה ספירה מחדש של הקולות, אך רוב המומחים ברוב רשתות הטלוויזיה כבר הכריעו בניצחונו של סקוט). גם גילום הפסיד לידיד ישראל רון דה־סנטיס, חבר בית הנבחרים לשעבר, בקרב על המושלות. ואגב השלטים של שני המועמדים הרפובליקנים פשוט הוצאו כמעט מכל פיסת דשא אפשרית על ידי פעילים ליברלים, כיאה לליברליות המודרנית הפלורליסטית.

בוחרי פלורידה, שאוהבים להפתיע, לא הקשיבו לליברלים. הם העדיפו את דה־סנטיס איש צבא לשעבר, בעל השכלה משפטית מהרווארד, שלוש פעמים חבר קונגרס ואוהד ישראל מושבע כמושל החדש שלהם (ראו ראיון עמו בעמ' 7) על פני גילום - ראש עיריית טלהסי, פעיל חברתי, איש שמאל רדיקלי שזכה לתמיכה של ברני סנדרס וברק אובאמה. 

אובאמה הפסיד 

דה־סנטיס, לעומת זאת, היה מזוהה לחלוטין עם טראמפ. והניצחון של דה־סנטיס הוא ניצחון משמעותי ביותר מאחר והוא גם מוכיח שמועמד של טראמפ מנצח, מועמד של אובאמה מפסיד וכי אמריקה לא מוכנה למועמד שמאל רדיקלי. אולי זה איתות למפלגה הדמוקרטית אם יש לה מחשבות לבחור בברני סנדרס או אליזבת וורן כמועמדים לנשיאות ל־2020 מטעם המפלגה. לא בטוח שהאמריקנים מעוניינים במורשת אובאמה.

ואפרופו אובאמה, לאותם אלה שמבקשים היום לנגח את טראמפ: המועמדים המרכזיים שבהם תמך הפסידו. גילום בפלורידה, דונלי באינדיאנה, סאלי אברמס בג'ורג'יה ׁ(ייתכן שיהיה סיבוב שני במדינה), קורדריי באוהיו. ואילו טראמפ - שנסע ממדינה למדינה כדי לעזור למועמדים הרפובליקנים - כנראה כן השפיע על הסנאט לפחות (כך לפי הספירה עד כה). 

אולי זהו מסר לתקשורת ולדמוקרטים שטראמפ הוא לא כזה שנוא כפי שהם חושבים. אולי בדיוק ההיפך. טראמפ הוכיח שוב כי הוא היום המותג של הפוליטיקה האמריקנית והעם האמריקני לא אוהב להחליף מותגים בפוליטיקה. 

היה גם בבחירות אמצע הקדנציה ללא ספק את "אפקט קבאנו". הסנאטור הדמוקרטי ג'ו מנשין מוירג'יניה המערבית סירב לתמוך עם מפלגתו בסיכול מועמדו של טראמפ לבית המשפט העליון ברט קבאנו בפרשה המסעירה לפני כחודש. הוא ניצח במירוץ. סנאטורים דמוקרטים אחרים במדינות "אדומות", שסירבו להצביע בעד קבאנו, הפסידו. עוד הוכחה לכך שהמדיניות של טראמפ והאידאולוגיה שלו דווקא זוכים לאוזן קשבת בחברה האמריקנית ולא כפי שניסו הליברלים והתקשורת הליברלית לצייר לנו בפרשנות לקוחה מהחלל החיצון.

איש אציל

בינתיים טראמפ התגלה אתמול כאיש אציל, ואף בירך את ננסי פלוסי שמאוד עוינת אותו שאמרה כי כל הבחירות האלה זה "לעצור את הרפובליקנים". טראמפ אמר כי הוא מקווה שהדמוקרטים לא ידיחו את פלוסי ואם צריך יהיה הוא יבקש מכמה רפובליקנים לתמוך בה כדי שהיא תהיה מנהיגת הבית.

כך או כך, תוצאות האתמול יכולות להתברר כטובות מאוד לטראמפ. מאחר והדמוקרטים ינסו במקום לחוקק רק לשבש ולשתק, טראמפ ינסה דווקא לעבוד איתם כפי שעשה הנשיא קלינטון בכהונתו הראשונה עם ניוט גינגריץ', מנהיג הרוב בבת הנבחרים אחרי המהפכה הרפובליקנית ב־1994. קלינטון וגינגריץ' הצליחו ביחד לחולל פלאים לכלכלה האמריקנית, וקלינטון עד היום חב חוב גדול לרפובליקנים בקונגרס, שבזכותם זכה בכהונה שנייה. אם הדמוקרטים יוכיחו כי אינם מסוגלים לעבוד עם קלינטון בסגנון גינגריץ' בכהונתו הראשונה, טראמפ יציג אותם ככאלה המנסים להכשיל את אמריקה ולא לעזור לה. 

בחירות 2018 ייחקקו כמשאל עם על טראמפ, אך בעיקר כדף חדש עבור שני המפלגות. בפעם הראשונה בעידן טראמפ הרשות המחוקקת תפולג, החל מינואר 2019. טראמפ, שנתפס כ"נשיא העצמאי הראשון" עשוי להפתיע, ולרקום עסקאות גדולות עם הדמוקרטים. הוא הרי מעולם לא היה אידיאולוג צרוף, ומעולם לא נמנה עם הממסד הרפובליקני. טראמפ כבר הוכיח שהוא מוכן לעשות את הבלתי אפשרי - ראו איך הוא וקים ג'ונג און נהיו חברים טובים ומעריכים זה את זה - ולכן לא מן הנמנע כי בחירות 2018 יהיו תחילה של עידן חדש. קונגרס חדש, טראמפ חדש, ממשל 2.0.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו