בקומי לעמוד לצידו של הנשיא טראמפ, בחדר המזרחי של הבית הלבן, הרגשתי כמרחפת. כשהוא ענד לצווארי את הכבוד הגדול ביותר שיכולה אמריקה להעניק - מחשבותיי התרוצצו בלהט בין התפעלות לבין הכרת תודה.
כמי ששירתה כקצינת מחקר בצה"ל, וכרופאה זה עשרות שנים, איני מאבדת שיווי משקל בקלות. מה שחוויתי בטקס ביום שישי בבית הלבן היה משהו אחר: יראת כבוד, שבאה עם ההבנה הפתאומית עד כמה אמונה וגורל הם שמנתבים את החיים.
מדליית החירות הנשיאותית היא מחווה ייחודית ונדיבה, שנועדה לציין לשבח שירות ציבורי משמעותי - בין של אזרחים אמריקנים, ובין של זרים. יש בי משניהם - אני אזרחית ישראלית מלידה, ואמריקנית יומיומית - ואני רואה במדליה הזו את האישור האולטימטיבי של הערכים המשותפים והייעוד של שתי המדינות.
קידום החירות הוא בליבה של הברית בין ישראל לארה"ב, והוא שנתן לי השראה בשנות עבודתי הרבות במחקר ובטיפול במחלת ההתמכרות לסמים, ובפילנתרופיה. זו הרוח שמצאתי בבעלי היקר, שלדון, והרוח שלפיה חינכנו את ילדינו והם, בתורם, מחנכים את ילדיהם.
אני חייבת הרבה לכל כך הרבה אנשים שחולקים עימי את הרוח הזאת, רוחה של מדליית החירות הנשיאותית. את הרוח הזו ירשתי לראשונה מהוריי האהובים, מנוחה ושמחה. עוד כשהיו בסוף שנות העשרה לחייהם עזבו לבדם, כל אחד לחוד, את פולין של שנות ה־30 שמעליה קדרו ענני האסון הנורא שבדרך, כדי לזכות בפינה משלהם, שבה יוכלו להיות חופשיים, ללא פחד, ולחיות במדינה כמו שאר המדינות.
השואה גזלה מהם את הוריהם ואת אחיהם, אך לא את האנושיות והתקווה. שם, במדינת ישראל הצעירה, שנלחמה על קיומה, הם גידלו אותי לטפח ולהילחם למען החירות - שלי, של עמי, של האנושות - בכל עת וזמן.
את הרוח הזו מצאתי גם בצבא ההגנה לישראל, שבו שירתי כקצינה למחקר רפואי, ומאוחר יותר, כשהיתה לי הזכות להצטרף לשורות אנשי הרפואה בעולם ולספק מזור לחולים ולנזקקים.
כיום אני מוצאת את הרוח הזו בחיילים האמיצים, אמריקנים וישראלים, שמתגברים על הפציעות שחוו כתוצאה מהלחימה בטרור, ושלבעלי שלדון - בעצמו חייל לשעבר בצבא האמריקני - ולי, יש את הכבוד לסייע להם.
אני מוצאת את הרוח הזו בחולים המכורים לסם שבהם אני מטפלת, צעירים ומבוגרים כאחד, ועבורם ההחלמה היא חירות משעבוד, מייסורי הגמילה, ופעמים רבות גם חירות מנידוי חברתי. רוח זו היא גם רוחם של מי שנלחמים ומקריבים למען החירות לאהוב. כמו הזוג האפגני שמרד בסכסוך הדמים המשפחתי, וביחד איתי ועם שוחרי שלום שהתערבו - הבטיחו לעצמם חיים חדשים יחד מחוץ לארצם. רוחה של המדליה הזו היא רוחו של העם היהודי, שכבר לפני אלפי שנים - מיציאת מצרים כבני חורין, ועד לקרבות המכבים - נשא את לפיד החירות האישית עבור בני האנוש כולם. לפיד שנשאר בוער בזכותה של ארה"ב. רוחה של המדליה הזו היא גם רוחו של השוק החופשי, שהוא עמוד התווך של חברה ליברלית, שמייצר עושר שניתן לחלק לטובת הכלל ומעודד צדקה ואחווה.
זו גם רוחו של הנשיא טראמפ. הוא סלל דרכים חדשות במדיניות האמריקנית - באומץ ובנחישות. הוא יודע שעליו לעמוד על מה שצודק, גם אם המשמעות היא לעמוד שם לבד. הוא יודע שהאמת לא תמיד פופולרית, אך בסופו של יום מוכח כי דרך האמת, ורק היא, הדרך הנכונה.
אני חושבת על כל האנשים האלו, וחשה בת מזל שניתנה לי הזכות לצעוד איתם במסע למען עולם טוב יותר. תודה, כבוד הנשיא. ותודה לך, אמריקה. מי ייתן ורוחה של המדליה תוסיף להנחות אותך, ואת כולנו.
גילוי נאות: ד"ר מרים אדלסון היא מו"ל "ישראל היום". משפחת אדלסון היא הבעלים של החברה המחזיקה במניות "ישראל היום".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
