פוטין, אני רוצה את חיי בחזרה

די קל לי להתרגל לשגרת היום־יום שלי, לשמוע את הרחש של הכלב שלי לידי כשאני מתעוררת, ללכת לבית קפה ליד הבית שלי שבו הבריסטה זוכר את סוג הקפה שאני אוהבת; אנשים יפים ברחובות העיר העתיקה עם הכלבים המוזרים שלהם, תערוכות האומנות, שוקי פשפשים, ברים אהובים, חברים והשאיפות שלהם.

אוקראינה היא בת 30. מבוגרים פעילים בהווה כבר נולדו במדינה עצמאית. אנו מבחינים בקלות בין קפה לבין קפוצ'ינו, בין מע"מ למס הכנסה, בין התקדמות העתיד לשחיתות העבר. אנחנו לא נוסטלגיים לזמנים הסובייטים, ואנחנו לא מרגישים דומים לאומות השכנות לנו.

הפעם הראשונה שנאלצנו לאבד את התמימות שלנו היתה בשנת 2014. לפני כן למדנו על זוועות המלחמה מהסבים שלנו ומסרטי מלחמה בלבד. זה הרגיש כמו קומיקס של מארוול או סרט של ג'יימס בונד והסופר־אויבים שלו. מעולם לא ידענו שבטיחות וחופש הם זכויות יתר, לא מצב ברירת מחדל. עכשיו אנחנו בני דור המלחמה. יעשו עלינו סרטי מלחמה. כל כך רענן ויפה מבחוץ, ופגוע עמוק מבפנים. עבורנו כעם, זה היה סוף ילדותנו.

עם זאת, החיים נמשכו. חיינו ואפילו שגשגנו. הדמוקרטיה שלנו התחזקה, וההכנסה שלנו גדלה. האיחוד האירופי פתח את גבולותיו, ואנחנו השתוקקנו להרפתקאות חדשות. האומץ והאופטימיות שלנו סיפקו יתרון מסוים. ניצחנו בסיבוב הראשון את האויב החזק שלנו, עם הפסדים אדירים.

אבל עכשיו ליד הגבול של ארצי, 120 ק"מ מהשולחן שבו אני כותבת את הטקסט הזה, בדיוק 100 אלף חיילים רוסים עומדים בכוננות מבצעית מלאה. מוכנים להרוג את כולנו. אני מפחדת שכל מה שאני אוהבת עומד בפני סיכון ממשי של השחתה והשמדה. שאיזה עריץ מזדקן רוצה להרוג אנשים שאני אוהבת, בעיר שהיא הבית שלי בגלל שאיפותיו האימפריאליות. הוא מעולם לא פגש אותי והוא לעולם לא יכיר אותי. אני עלולה להיות קורבן של הטירוף שלו, והוא אפילו לא יידע את שמי.

לעת עתה יש לנו החופש לאהוב את מי שאנחנו רוצים, לדרוש כבוד ולעמוד על זכויותינו. יש לנו החופש להשמיע דעות שבמחלוקת, גם אם זו מחאה של מתנגדי חיסונים מטופשת בלהט מגיפה. אנחנו יכולים להחליף נשיא בכל קדנציה, ואנחנו עושים זאת באופן קבוע. קל להתרגל לחופש. החברים שלי מרוסיה נדהמים בכל פעם שאני אומר שאף אחד מחבריי לא נכלא בשל דעותיו הפוליטיות. פליטי בלארוס נרעדים מפחד כשמכונית משטרה חולפת על פנינו. אבל אנחנו לא מפחדים.

זה כל כך מכעיס שהחיים שלי חולפים ואני מזדקנת, בעוד אנשי העבר עומדים בדרכם של אנשים יפים של העתיד. הם כל הזמן מפריעים ומאיימים על ביטחוננו, ועושים זאת בהנאה מעוותת.

אני רוצה שהמחשבות שלי יהיו עסוקות מדי יום בבעיות כמו ההוא שלא ביקש ממני לצאת איתו, או שאין את המידה שלי בג'ינס בחנות. אני לא רוצה להתמודד עם המציאות הזו שבה הנושאים העיקריים של שיחת חולין בבר המועדף עליך הם איך להשתמש באקדח, למרוח תחבושת על פצע או איך לשמור על בטיחות ההורים הקשישים שלך. אני לא רוצה לדעת איך לארוז תרמיל חירום. אני רוצה את חיי בחזרה.