בעקבות האמנות של הדור האבוד: מוזיאון מנציח את האמנים שנפלו קורבן להיטלר

באחד מימי 1984 חדר לודוויג יונס לחייו של היינץ בומה. פרופסור בומה, אז רופא באמצע שנות ה-50 לחייו, החליט לעשות סדר בכל חוברות האמנות והקטלוגים, שאסף בנסיעותיו הרבות לכנסים והרצאות ברחבי העולם. הוא השליך לפח את כל מה שנראה בעיניו חסר חשיבות, כשלפתע לכדה את תשומת ליבו חוברת קטלוג אדומה, שאותה כבר זרק.

בומה שלף אותה מהפח. על כריכת החוברת הופיע באותיות לבנות שמו של יונס, צייר אלמוני למדי, ועל דפי הקטלוג של תערוכה שנערכה בברלין בחסות שגרירות ישראל בגרמניה, שישבה באותם ימים בבון, הודבקו צילומים של ציורי האמן. דרך ההצגה הלא שגרתית של היצירות הפתיעה את בומה וגרמה לו לתהות מי היה יונס.

בדיקת הביוגרפיה של יונס העלתה, שבומה חולק עמו כמה פרטים אישיים משותפים. בעיקר עניינה את בומה העובדה, שיונס - יהודי, שנולד ב-1887 בברומברג, אז במזרח פרוסיה והיום חלק מפולין - למד כמותו רפואה, אך החליט לנטוש את המקצוע המבטיח הזה לטובת פיתוח כישוריו כצייר.

ב-1909 הצטרף יונס לאקדמיה של המוזיאון לאמנות ולמלאכה בברלין, למד אצל כמה מגדולי הציירים הגרמנים באותה תקופה, המשיך בלימודיו בפריז, ולאחר מלחמת העולם הראשונה, שבה שירת כמתנדב במרפאות שדה, הפך לאחד הציירים האימפרסיוניסטים המבטיחים בגרמניה.

עם הגעת הנאצים לשלטון ב-1933 הוא נמלט מגרמניה, היגר לצרפת, משם עלה לארץ ישראל, שאליה הגיע ב-1935, והתיישב בירושלים. יונס המשיך לצייר ולהציג בתערוכות, אך מחלה שתקפה אותו בארץ גרמה למותו ב-1942 בגיל 55, פחות או יותר בגיל שבו גילה בומה את קיומו ויצירתו. בגלל מלחמת העולם השנייה ורדיפת היהודים נקטעה הקריירה האמנותית של יונס באיבה, ושמו נמחק כמעט לחלוטין.

לאחר מותו הקימה אלמנתו, לוטי, עם חברה טובה גלריית אמנות בביתם הירושלמי. השתיים חילקו בהגרלה ציורים של יונס, כדי לעודד את חובבי הציור הארץ-ישראליים לבקר במקום. בשנות ה-50 נהרס הבית והגלריה עברה למקום אחר.

"התחלתי לחפש אחר הציורים שלו", מספר בומה (91), "עד היום רכשתי כתריסר יצירות שלו. למעשה, ברשותי היום כמעט כל הציורים שנכללו בתערוכה שלה היה שייך הקטלוג האדום. יונס צייר הרבה מאוד פורטרטים, ופנים תמיד עניינו אותי. אולי בגלל העיסוק שלי ברפואה. סיפור החיים הקטוע של יונס ריתק אותי, ושאלתי את עצמי אז, אם גורלו - אמן שנשכח בגלל הגעת הנאצים לשלטון, היה גם מנת חלקם של אחרים".

וכך, בגלל סיפורו של לודוויג יונס, החל בומה במסע שהוא עורך כבר ארבעה עשורים בעקבות "הדור האבוד" - אמנים, שכוכבם המקצועי דעך מכיוון שנרדפו בידי הנאצים בגלל היותם יהודים או מתנגדים פוליטיים למשטר. בומה התחקה אחר עקבותיהם של סטודנטים לאמנות ואמנים מתחילים או כבר מוכרים בין שתי מלחמות העולם, ששמותיהם שקעו בתהומות הנשייה.

הוא החל לרכוש את יצירותיהם של האמנים הללו במכירות פומביות, מאספנים, מקרובי משפחה. הוא צבר כמה מאות יצירות ואז החליט להקים בעיר מגוריו העכשווית, זלצבורג, מוזיאון שבו יוצג האוסף הפרטי שלו, "מוזיאון האמנות של הדור האבוד", שהוא המוזיאון היחיד באירופה המוקדש לקבוצת אמנים זו. כיום מכיל האוסף כ-600 יצירות.

על אף שהמוזיאון הוקם לפני חמש שנים וממוקם בלב העיר העתיקה של זלצבורג - לא הרחק מבית הולדתו של מוצרט, המוזיאון הייחודי הזה גם הוא כמעט אינו מוכר מחוץ לחוגים של בעלי עניין מצומצמים. רק לאחרונה התארח במוזיאון אחד מבכירי עיריית זלצבורג, שנחשף לראשונה לקיומו של המוזיאון הפרטי הודות לכתבה ששודרה בתחנת טלוויזיה מקומית.

בעבודת מחקר כמעט בלשית חשף בומה לא רק את יצירותיהם של בני ובנות “הדור האבוד” אלא גם את סיפור חייהם, שלעתים קרובות נגמר באורח טרגי ביותר. כמו זה של רודולף לוי, שנולד בעיר הפרוסית שטטין (הנמצאת גם היא היום בתחום פולין) בשנת 1875 למשפחה יהודית מבוססת. הוא עבר לגור בברלין, שם עבד תחילה כנגר בטרם נרשם בגיל 20 לבית הספר לאמנויות ולמלאכה בקרלסרוהה, ומאוחר יותר לבית ספר פרטי לציור במינכן, שם הכיר בין השאר את הצייר הנודע בן דורו, פאול קליי. לוי המשיך בלימודיו בסטודיו של אנרי מאטיס בפריז, עיר שבה היה ממייסדי חבורת האמנים של קפה "דום".

עם זאת, במלחמת העולם הראשונה התנדב לוי לצבא גרמניה ונלחם בשורותיו על אדמת צרפת. לאחר המלחמה הוא הקים בית ספר לציור משלו בברלין, אך עם הגעת הנאצים לשלטון עזב את גרמניה. רבים מציוריו הוגדרו על ידי הנאצים "אמנות מנוונת" והוחרמו. לוי הגיע לארה”ב, אך טרם פרוץ המלחמה שב לאירופה, ומצא את עצמו באיטליה, בלי יכולתְ לעזוב אותה מסיבות כלכליות. למרות אזהרות חבריו, הוא המשיך להופיע בציבור. ב-1943 נתפס בפירנצה בידי סוכני גסטפו שהתחזו לסוחרי אמנות, ונעצר. בינואר 1944 הוא מת בגיל 59 בעת שהועבר למחנה הריכוז קארפי מודנה בצפון איטליה, ששימש מחנה מעבר לאושוויץ.

סמואל גראנובסקי, שנולד ב-1889 בעיר שנקראת היום דניפרו ונמצאת בשטחה של אוקראינה, למד ציור באודסה ובמינכן, וב-1910 התיישב במונפרנאס, רובע האמנים של פריז במחצית הראשונה של המאה ה-20. במקביל לעבודתו כצייר, שימש כמודל לציירים אחרים והתפרנס כמנקה בבית קפה. אך מהר מאוד הוא נודע כצייר מוכשר, בעיקר הודות לציורי העירום שלו, והיה פעיל מאוד בחוגי אמנים שונים בעיר האורות. ב-1942 הוא נעצר ע”י משטרת צרפת במסגרת “המצוד של אצטדיון החורף” - מבצע המעצרים הנרחב ביותר של יהודים בצרפת הכבושה, ונשלח למחנה הריכוז דראנסי ומשם למותו באושוויץ. גם מומי שוורץ, שנולד ב-1876 בהולנד, ולמד ציור באקדמיה המלכותית לאמנויות של אנטוורפן ונחשב לצייר אבסטרקט מבטיח, נעצר עם רעייתו בידי הנאצים באמסטרדם ב-1942 ונרצח כמה ימים לאחר מכן באושוויץ.

וישנו גם סיפורה של מרטה ברנשטיין, בתם של יוליוס ברנשטיין, פרופסור לפיזיולוגיה והרקטור של אוניברסיטת האלה בגרמניה, ושל הפסנתרנית סופי לוי. ברנשטיין, ילידת 1874, גדלה בגרמניה הקיסרית שלא אפשרה לנשים ללמוד ציור במוסדות חינוך גבוה ובאקדמיות ממלכתיים, אלא רק בבתי ספר פרטיים, והבחירה בקריירה של ציירת היתה בעלת דימוי שלילי ביותר. ברנשטיין למדה תחילה בבית ספר פרטי במינכן, משם עברה לפריז שאימצה לחיקה ציירות מכל אירופה, ולמדה גם היא באקדמיה של מאטיס. היא חזרה לברלין והפכה לחברה ב"זצסיון" - תנועת מחאה אמנותית נגד האמנות הממסדית והייתה חלק משמעותי מתנועת המודרניזם באמנות הגרמנית.

ב-1923 היא נישאה למנצח מקס כריסטיאן נויהאוס, שמאוחר יותר הפך לעורך המוזיקלי של העיתון הנאצי "פלקישר באובכטר". ברנשטיין נרדפה על ידי הנאצים כיהודייה וכציירת, והצליחה למצוא מקלט בשוויץ, שם גר אחד משני אחיה. בתום מלחמת העולם השנייה שבה לגרמניה, שם נפטרה ב-1955.

מקרהו של אלפרד שוורצשילד הוא יוצא דופן למדי. הצייר נולד למשפחה יהודייה בעלת אמצעים מהעיר פרנקפורט ב-1874. מגיל צעיר הוא גילה כישרונות אמנותיים ונשלח בבחרותו ללמוד באקדמיות לאמנויות של קרלסרוהה ומינכן. הוא החל להציג בתערוכות באופן קבוע עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ולאחריה הפך לצייר פורטרטים מבוקש מאוד בקרב הבורגנות של מינכן. סיפור ההצלחה שלו נקטע עם עליית הנאצים לשלטון.

כדי להשתכר למחייתו הוא עבר לצייר גלויות נוף. בשל כשרונו הרב איפשרו לו הנאצים להמשיך בפעילותו זו וגם הזמינו אצלו גלויות, בתנאי שלא יחתום עליהן בשמו. ב-1936 הצליח שוורצשילד להגר עם משפחתו לבריטניה. תקופת מה הוא היה עצור באי מאן. עם שחרורו עבר לגור בלונדון, שם נפטר ב-1948. בתו, תאודורה שטארקר, כיום בת 90 ומתגוררת בניו זילנד העבירה את כל העיזבון האמנותי של אביה, שהיה בידיה, ל"מוזיאון האמנות של הדור האבוד". תאודורה, יהודיה ממינכן, שימשה עבור אביה מודל לגלויה הפופולרית ביותר תחת הנאצים.

"המטרה הראשונה של המוזיאון היא לחשוף מחדש את היצירות של האמנים הללו ולהציגו לציבור הרחב", אומר בומה, "היצירתיות של האמנים הללו נשברה בתקופה הנאצית, ואנחנו מחזירים אותה לחיים. אך מה שחשוב מעבר לחשיפת היצירות היא חשיפת הביוגרפיות הלא ידועות של האמנים - מה קרה להם, מה הם חוו, מה היה גורלם.

"כוונתי הייתה לא רק להביא אנשים למוזיאון, כדי שיראו יצירות אמנות, אלא ללמד על מה שקרה באותה תקופה. באמצעות היצירות וסיפורי החיים אפשר להסביר אְת העבר טוב יותר, וזו התרומה שלנו להווה.

"שואלים: איך ניתן להילחם באנטישמיות? זו אחת הדרכים. לעורר עניין בהיסטוריה באופן שונה ולא לספר מחדש את מה שכבר ידוע. אנחנו יוצרים כאן בסיס התמודדות אחר: עם כל ציור אנחנו מספרים את סיפור החיים הנלווה, שלעתים בא גם לידי ביטוי בציור, ואנשים מפתחים קשב אחר. איתור היצירות דורש זמן רב. זו עבודת נמלים. אנחנו מחפשים בעולם כולו.

"היום יש לנו חמש היסטוריוניות לאמנות, שעובדות איתנו. יש אדם בארה"ב, ששולח לי מיילים כמה פעמים בשבוע עם מידע על מקומות שבהם אפשר למצוא יצירות של אמנים בני הדור האבוד. יש אנשים שתורמים יצירות, שהיו ברשותם. חלקם רוצים להישאר אנונימיים. בעבר אפשר היה לרכוש את היצירות הללו בזול. היום כבר אומרים במכירות פומביות: 'אם בומה מתעניין בזה, יש לכך סיבה', והמחירים עולים.

"חשוב לציין, שאנחנו לא מוזיאון יהודי. רוב האמנים, שאנחנו עוסקים בהם היו יהודים. אך יש גם אמנים קומוניסטים ואמנים לא יהודים שנרדפו על ידי הנאצים. אנחנו לא מגבילים את עצמנו לאמנים יהודים וגם לא אוספים את האמנים הידועים מאותה תקופה. אותי מעניין מה קרה לתלמידיו של צייר מפורסם מהעת ההיא. לדוגמה, מקס בקמן. מי מכיר את תלמידיו? הם לא מוצגים במוזיאונים ומומחים לא יודעים עליהם. אספנו 90 יצירות של תלמידים שלו, ואנחנו מתכננים תערוכה שלהם בחודשים הקרובים".

יש עניין, שהיינץ בומה מעדיף שלא להזכיר בהקשר לאוסף ולמוזיאון שלו, אך בלעדי אזכורו הסיפור הזה לא יהיה שלם: בומה עצמו שייך לדור אבוד, זה של ילדי מלחמת העולם השנייה היהודים. בומה נולד בעיר לייפציג ב-1932, חודשים ספורים לפני שהנאצים קיבלו לידיהם את השלטון בגרמניה. על סיפור משפחתו בשואה הוא עדיין אינו מעוניין לדבר. גם היום. "האוסף הזה נועד גם להנצחת משפחתי", הוא אומר ומסגיר את דאגתו לעתיד האוסף והמוזיאון, "עד היום כיסיתי את כל ההוצאות מכיסי. אין תמיכה לא מממשלת אוסטריה, לא ממדינת המחוז ולא מעיריית זלצבורג. היוזמה הזו, והסיפור שהיא מעבירה, צריכים לעבור לדורות הבאים".