נאומו השנתי השני של הנשיא ביידן על מצב האומה, שנישא לפנות בוקר בפני שני בתי הקונגרס, עמד בסימן של פרדוקס, המלווה את עידן נשיאותו מראשיתו.
מצד אחד, הנשיא פירט בהרחבה את מסכת הישגיו, בעיקר בתחום הכלכלי (תוך דגש על הצניחה במספר המובטלים, ששיעורם מגיע היום ל־3.4% בלבד, ועל העברת החוקים פורצי הדרך בתחומי התשתיות והאנרגיה הירוקה).
מצד אחר, על אף שניסה לשדר חיוניות ולהקרין מנהיגות בוטחת, אי אפשר היה להתעלם ממעידותיו בקריאת הטקסט הכתוב, ששיקפו יותר מכל את עייפות החומר.
ואכן, אם כוונתו של הבית הלבן היתה להפוך את האירוע החגיגי לקרש קפיצה אידאלי לקראת ההודעה הצפויה בקרוב על החלטתו של ביידן לרוץ לנשיאות פעם נוספת בבחירות 2024 (בגיל 82), הרי שהצלחתו היתה מוגבלת למדי. שכן, כשם שסקרי דעת הקהל - במיוחד האחרונים - אינם משקפים עד תום את הצלחותיו במרחב הכלכלי ומעניקים לו ציונים נמוכים למדי (שיעור שביעות הרצון הציבורית מתפקודו הכולל של הנשיא היום עומד על 43% בלבד), כך גם כשל ביידן במאמציו ליישב את הסתירות הפנימיות הרבות, שבהן היה גדוש נאומו. יתר על כן, נעדרו ממנו חזון מרכזי ואמירה מכוננת ומעצבת כלשהי.
כך, למשל, פתח ביידן את דבריו הארוכים (שהתמשכו 73 דקות) בקריאה לליכוד השורות ולאיחוד בין־מפלגתי, שיאפשרו לו "להשלים את משימתו" הן במישור הכלכלי והן במישור הבינלאומי. ואולם, עד מהרה עבר מאמירות מפייסות למתקפה חזיתית כנגד המפלגה הרפובליקנית, והזהיר מפני כוונותיה לפגוע בתוכניות ביטוח הבריאות לקשישים והביטוח הלאומי. זאת, על אף שהסבירות למהלכים לעומתיים מסוג זה היא נמוכה היום, וחרף העובדה שרפובליקנים לא מעטים בסנאט תמכו ביוזמות החקיקה המרכזיות שלו בתחומי פיתוח התשתיות והאנרגיה הירוקה.
ואמנם, אין זה מפתיע שנימה פולמוסית זו גררה בעקבותיה קריאות ביניים קולניות מצד האגף הרפובליקני שבגבעת הקפיטול - דבר שהפך את האירוע החגיגי לזירת התגוששות נטולת הוד והדר.
אותם דברים אמורים גם בזיקה לזירה הבינלאומית. גם במישור זה נשא הנאום השנתי לאומה אופי פוליטי יותר מאשר מדיני וממלכתי. בין השאר התהדר ביידן בהצלחת האסטרטגיה, שהובילה לכישלונה (לפחות עד כה) של המתקפה הרוסית נגד אוקראינה. ואולם הוא התעלם מן העובדה, שחבילות הסיוע הצבאי המסיביות שהועברו לקייב היו תולדה של הסכמה לאומית רחבה. נוסף על כך, הוא התכחש גם לעובדה, שתמיכה זו הולכת ונשחקת בהדרגה בתקופה האחרונה, כאשר בקרב המפלגה הרפובליקנית גוברים הקולות להדק את החגורה ולצמצם את היקפן של חבילות הסיוע הללו.
כך גם התפאר יושב הבית הלבן בניהולו המוצלח, לדעתו, של משבר "בלון הריגול הסיני". זאת, מבלי שטרח לציין שאסטרטגיה זו של המתנה בחוסר מעש במשך חמישה ימים תמימים לפני הפלתו של הבלון הפכה למוקד של ביקורת ציבורית רחבה בגין מה שנתפס כהססנותו ואיטיות תגובתו של הנשיא.
לית מאן דפליג שגם פרשת המסמכים המסווגים, שנמצאו לאחרונה במשרדו הישן בוושינגטון ובביתו בדלוואר, ושתרמה אף הם להיחלשותו בסקרי דעת קהל, לא הוזכרה כלל בדבריו. אמת, סאגה זו שונה במידה רבה מן המקרה של קודמו בתפקיד, דונלד טראמפ. בעוד שהנשיא לשעבר ניהל קרב מאסף כנגד רשויות הממשל כדי לשמור בחזקתו חלק מ־325 המסמכים שאגר באחוזתו, הנשיא הנוכחי שיתף פעולה באופן מלא עם החקירה לאחר גילוים של עשרות בודדות של מסמכים ישנים שנותרו בחזקתו ואף יזם את החזרתם.
עם זאת, הפרשה המתגלגלת נתפסה בדעת הקהל כביטוי של התנהלות רשלנית ושל חוסר שקיפות אל מול "העם הבוחר". הסיבה: המסמכים התגלו ערב בחירות הביניים לקונגרס בנובמבר, אלא שהבית הלבן נמנע מכל הודעה פומבית בנידון עד סיומו של תהליך ההצבעה.
סיכומו של דבר, היה זה נאום אפור ומייגע, שלמעט קלישאות נדושות לא הביא עמו בשורה חדשה לעם האמריקני. מבחינה זו מדובר בהחמצה, שכן היריבה הרפובליקנית נראית היום מפוצלת מתמיד, כאשר לא פחות משלושה קוראי תיגר מאיימים כעת על מעמדו המוביל ועל מנהיגותו של טראמפ.
לאור זאת מתבקשת לכאורה מנהיגות דמוקרטית נמרצת, דינאמית ורעננה יותר, שתשכיל לנצל עד תום את השסע המחריף בתוככי המחנה הרפובליקני. במקום זאת, זכה הציבור האמריקני לדין וחשבון פרטני וחסר מעוף מפיו של נשיא יגע, הנמצא בזירה הפוליטית כבר ארבעה עשורים בדיוק.
והמזרח התיכון? הוא יצטרך להמתין עד לנאום הנשיאותי הבא על מצב האומה - או עד לביקורו של ראש הממשלה נתניהו בוושינגטון.
אין ספק, לפנות בוקר היה זה שיאו ההיסטורי של מלך הכדורסל לברון ג'יימס (ששבר את שיא הקליעות המיתולוגי של קארים עבדול ג'באר) שריגש את האומה האמריקנית הרבה יותר מאשר נאומו המתיש של הנשיא, שלא היו בו אפילו פסקי זמן כלשהם.
