כשהממשלה עוקרת ערכים ציוניים

פרשת ביטול הנטיעות בנגב היא בעצם תמצית סיפורה של מפלגת ימינה, וליתר דיוק: סיפורו של נפתלי בנט. זה בהחלט לא עוד "משבר קואליציוני" שחושף, כמו קודמיו, עד כמה חלולה ומקושקשת היא תעמולת הגיבושונים והפרגונים בקואליציה ה"הרמונית" של האנשים הנורמליים מהמקום הנכון.

זה בסופו של דבר סיפור על חולשה מנהיגותית, מעוררת רחמים כשם כשהיא מקוממת, של ראש ממשלה וקואליציה שקורסים בתוך דקות תחת אולטימטום של רע״מ והתפרעות של בדואים - וזאת כשבוע בלבד לאחר שקואליציה זו נתנה להם ב"מהלך היסטורי של עשיית צדק" את חוק החשמל ואת הסדרת הבנייה הבלתי חוקית בנגב.

למנסור עבאס יש דרכים אירוניות להגיד לחבריו לקואליציה "שוקראן"; רק במוצ"ש הוא התרברב בטלוויזיה שהוא יצביע נגד חוק שתביא איילת שקד, והכריז: "אנחנו הקמנו את הממשלה והבאנו את איילת שקד ואחרים להיות שרים". לא אתפלא אם איילת שקד, אלקין ובנט התכווצו בכורסה מול הטלוויזיה. אחלה קולגיאליות שבעולם.

אז לא, זה לא רק סיפור על קריסה מחפירה של עקרונות ציוניים מול בדואים מתפרעים שממשיכים להשתולל גם אחרי שהטרקטורים מתקפלים ומושגת "פשרה", ולא רק צילום מסך של סכסוך בתוך קואליציה מלאכותית שחבריה, כמו יאיר גולן וזאב אלקין, באו לעבוד - אבל בעיקר זה על זה, ואם אפשר אז גם מאחורי הגב. זהו קודם כל ולפני הכל סיפור על ראש ממשלה חסר כל סמכות ומשקל, שסובביו משחקים בו.

מה שכל אזרח ישראלי צריך לשאול את עצמו הוא, האם במהלך 48 השעות שבהן עצרה קק"ל נטיעות בנגב בגלל איום של רע"מ, ובצל התפרעויות אלימות בנוסח שומר החומות - שמעתם את קולו של ראש ממשלה סמכותי, מנהיגותי, שמתווה דרך ומגדיר עבור כל השחקנים, ועבור האזרחים, את גבולות הסבלנות של הלאום היהודי בארץ ישראל לסחיטה פוליטית ואלימה על אדמות המדינה? התשובה היא לא.

מפני שהקול הלכאורה־סמכותי היחיד שנשמע בימים אלה היה זה של ראש הממשלה החליפי, שהוא בפועל גם הסמכות היחידה המוכרת והמקובלת על כל גורמי הקואליציה. ועוד לפני שבנט חשב בכלל להוציא הגה מהפה, לפיד כבר הגדיר את הסיטואציה ואת הפתרון: "מדינת ישראל צריכה לטעת עצים על אדמות המדינה, אבל לא חייבים לפגוע בפרנסתם של תושבי האזור. כמו שממשלת נתניהו עצרה את הנטיעות ב־2020, אפשר לעצור גם עכשיו להיערכות מחדש".

בנט מוותר מראש

מילא ההשוואה המניפולטיבית וחסרת האחריות בין שני המקרים - מה שצריך להיות ברור הוא המתווה: רע"מ והבדואים מאיימים? אז קודם כל נעצור ואז נחשוב על "היערכות". צייץ - וכך בדיוק קרה. שקד, בנט, סער, הנדל, האוזר - הימין שמימין לימין - ספונים בלשכותיהם, זה הרי לא נוגע להם.

אלקין בשלב מסוים הבין את האבסורד - שאין ברירה וחייבים לנקוט עמדה. אי אפשר להשאיר את רשות מקרקעי ישראל לבד בשטח. אבל בנט הכריע, אם אפשר לקרוא לזה כך, לציית למתווה של לפיד. במילים אחרות: לשכת בנט ויתרה על שליטה גם באירוע הזה; ניהלו אותו לפיד יחד עם מאיר כהן ועם קצת עזרה מיאיר גולן.

וזה לב הסיפור: האגף הימני לכאורה של בנט בממשלה ובתוך לשכתו כבר לא קיים. הסיפור נגמר. בהובלה נחושה של שמרית מאיר, הציר האידיאולוגי והמעשי רוקד לצילי החליל של לפיד ויש עתיד - ולשם בנט גם לוטש עיניים.

בלשכת בנט, המסוכסכת, הכאוטית והמדוכאת, פועלים למעשה שני מחנות. האחד, שלכאורה אמור היה להיות דומיננטי, ימני יותר בנטייתו. הוא כולל את טל גן צבי, ראש הצוות של בנט ויועצו זה שנים רבות, ובמידה מסוימת גם את איתי הרשקוביץ ומתן סידי. מולם עומד ה"אגף" בראשותו של שלום שלמה, מזכיר הממשלה ומשרתם של שני אדונים: בעברו יועץ של בנט, מאוחר יותר יועץ של לפיד. כיום מסתמן שהוא לגמרי בצד של לפיד. שניהם - שמרית מאיר ושלום שלמה - מושכים את בנט ואת הלשכה כולה לכיוון לפיד. כך מתפרק מכוחו האגף הימני בלשכה וגם מתפוררת ההשפעה של האגף הימני בממשלה.

אף אחד לא ירים גבה בסביבת הלשכה אם הדחיקה הזו תבוא לידי ביטוי גם באופן מעשי, וגן צבי, הרשקוביץ או סידי - או שלושתם יחד - ימצאו עצמם מחוץ ללשכה מתישהו במהלך חצי השנה הקרובה. כל מי שפנטז עוד איכשהו שהחזית הזו, בממשלה ובלשכה, תהיה המחסום האחרון בפני לפיד - מוטב שיתעורר מהחלום. הם לא רלוונטיים.

אז מבחינה פוליטית בנט קיבל החלטה להיצמד ללפיד ולפורר את השאריות הקלושות של מה שהיה פעם "החזית הימנית" בממשלת השינוי. הקולות המודלפים של חברי ימינה המתוסכלים - קשורים גם בהתפתחות הזאת. יו"ר המפלגה שלהם מפקיר אותם להתמודד לבדם מול מחאות ה"בייס" הימני - והוא גם בדרך לעשות על גבם אקזיט ליש עתיד.

ומי שצופה בכל הסיפור הזה בדריכות היא איילת שקד. המומה, לכאורה, מההשפלות של מנסור עבאס, וממעמדה הציבורי השוקע, היא בכל זאת תולה תקווה אחרונה שהמשבר הזה איכשהו יסדר את הקלפים לטובתה. היא מצפה כמו חיילת טובה שגנץ יעמוד במילה שנתן לה באופן אישי, ויאשר פעילות של איזה מבנה ישיבה סמלי באביתר או יחבר כמה מאחזים לחשמל.

או אז, היא חולמת, תוכל להגיח מהריסות הדימוי הציבורי שלה עם "הישיגים אדירים" ביד ולכבוש בסערה מחדש את לב הימין.

ובכן, כלל לא בטוח שגנץ יספק את הסחורה. אבל גם אם כן - היא, וחברי ימינה, חיים באשליה שיש מישהו שפוי בימין ובמחנה הלאומי, שתמורת אביתר וקצת חשמל בהתיישבות הצעירה ישכח לה ולחבריה איך הם הובילו לפירוק המחנה הלאומי, להפיכת יאיר גולן לגורם משפיע יותר מאלקין, והחמור מכל: איך הם הצעידו את מדינת ישראל במצעד הבושה ערב ט"ו בשבט התשפ"ב להתפשט מכל ערכיה הציוניים. אפשרתם לעבאס, לגולן וללפיד לעקור ערך ציוני נטוע, ועל הבושה הזו אין מחילה.