קבלת הפנים החגיגית שנערכה שלשום (שני) באום אל-פחם לשייח' ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית אשר הורשע בהסתה לרצח ובעידוד מעשי חבלה, לאחר ששוחרר ממאסר, היה דבר שכולנו ראינו.
בעיני חלק מאיתנו, זה נראה לגיטימי לאפשר לאנשים דוגמת סלאח להתבטא בצורה שבה התבטא. אותם אנשים עשויים להכניס את דבריו תחת מטריית "חופש הביטוי", "הזכות להפגין" ועוד אמירות הזויות, אך בעיניי, ולא רק כאב שכול שסבל ישירות מההסתה ומהעידוד לטרור של אותו "שייח'" כמי ששילם על כך את המחיר הכבד ביותר – באמצעות אובדן בני האהוב כמיל ז"ל, שנהרג בפיגוע ירי בהר הבית בשנת 2017, אין לכך מקום.
תיעוד הברחת הנשק למחבלים שביצעו את הפיגוע בהר הבית, ב-2017
בדבריו של סלאח, אני צופה את המשך פעולות הטרור שאנו רואים בירושלים ובמקומות אחרים. הגעתי למסקנה שלפיה הלקח לא נלמד וכי לא ננקטו הפעולות הנדרשות למניעת הישנות תופעת ההסתה, שהיא חלק ממאבקנו בטרור, במשלחיו, במבצעיו ובנתוני הרוח הגבית לו – גם ברמה הפיזית וגם ברמה האידיאולוגית.
המראות האחרונים החזירו אותי להלוויות המחבלים השפלים, שבאחת מהן אותו אחד הקרוי "שייח'" היה הנואם והמסית המרכזי.
מדינת ישראל תמשיך להיות מדינת חוק ונמשיך להיות שפויים, ונשקינו ימשיכו להיות טהורים – אבל, וזה אבל גדול, כדי למנוע עוד שכול ועוד אבל, מה שהיה זה מה שאסור היה לו לקרות.
אני סומך ומאמין שקברניטי הביטחון בשב"כ, במשטרה ובשאר זרועות הביטחון ירשמו בפניהם את הערתי – ויעשו את הנדרש, ויפה שעה אחת קודם. נמשיך לשמור על ביטחון וחוסן מדינת ישראל, נושיט יד למי שרוצה שלום וקיום משותף, ונגדע כל אצבע או יד שתורם עלינו.
הכותב, ששימש בעבר כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, שכל את בנו רב-סמל מתקדם כמיל שנאן בפיגוע בהר הבית ביולי 2017
