וזה בדיוק העניין: אתה עושה את זה כדי לממש את היעדים שלך - לא את היעדים של מישהו אחר. וב"שלך" או "מישהו אחר", הכוונה היא לא ליעדים האישיים, הקרייריסטיים - חשובים ככל שיהיו, וזו טעות לזלזל בהם. אמביציה ותחרות הן חלק חשוב במשחק הפוליטי. אבל גם הן רק אמצעי - לא מטרה. החוזה שיש לנו עם המנהיגים שלנו הוא אחד: תשתמשו בכלים שיש לכם כדי לממש את היעדים שלשמם בחרנו בכם. אנחנו נבין אם לעיתים זה לא יהיה מושלם, ונקבל את זה שלפעמים מפירים הבטחות, או שהמציאות חזקה מהתוכניות שלנו. אבל יש דרך, יש קריאת כיוון כללית.
זה הכיוון שאליו הימין חותר, ויש לו הישגים בלתי ניתנים להכחשה בעשור האחרון, בעיקר בהתחשב בנקודת המוצא, במציאות שבה היינו לפני קצת יותר מעשור - כשהעולם לחץ ל"התכנסות" נוספת, כשהזהירו אותנו מצונאמי מדיני, כשעשינו התנתקות וקיבלנו רקטות וגולדסטון. אנחנו כבר לא שם - ויש לזה סיבה ברורה: כי את ממשלות ישראל הובילה הנהגת ימין מוצקה. כן, היא שילבה גם נציגים של השמאל וכן, היא נאלצה גם ללכת לאחדות כשלא היתה ברירה. וכן, היא לעיתים נאלצה לקפל דגל או שניים, ובפעמים מסוימות היא אפילו עצבנה את ה"בייס" הימני. אבל אלה היו ממשלות ימין, בדומיננטיות ימנית - שהוקמו כדי להתקדם בכיוון שאליו הימין חותר. כל השותפות הכירו בכך שבשאלות הקיומיות, העקרוניות והעמוקות ביותר - הכיוון האידיאולוגי הוא ברור.
פנייה חדה שמאלהזה לא משנה בכמה מילים יפות נקשט את זה - אחדות, ממלכתיות, ריפוי, שינוי - את ההתרגשות בשמאל אי אפשר להסתיר, ואת המשמעות שלה אי אפשר להכחיש: הימין לא יוכל יותר להכתיב את כיוון הנסיעה, בטח שלא כמו פעם. גם אם ראש הממשלה יהיה מהימין, זה לא אותו דבר. מה שחשוב הוא לא רק מי קוטל המלך, אלא מי ממליך את החדש, מה הוא מקבל לשם כך - ולאן הוא חותר להגיע עם זה. אין לנו פריביליגיה להשלות את עצמנו: השמאל לא נעמד על רגליו להוריד ראש ממשלה אחד מהימין, כדי להעמיד במקומו ראש ממשלה אחר מהימין.
דם רע, משקעים, חרמות, הבטחות: יש מאלה בשפע, לכולם. אם רוצים למנוע בחירות נוספות או להיחלץ מחוסר המוצא הפוליטי, לא יהיה אפשר שלא להפר הבטחה. אי אפשר לברוח מלשבת עם מוחרמים, אי אפשר לצאת טהור. התחייבויות בכל מקרה יופרו, השאלה היא אילו, ועבור מה?
ולכן, דווקא מתוך פקעת החרמות וההבטחות הבלתי אפשרית הזאת, דווקא מתוך המקום הכי סבוך בפלונטר - אפשר להתכנס לדבר היחידי שלגביו אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו למצמץ: האידיאולוגיה שלנו. אם אתם בכל מקרה תפרו התחייבות או תאפסנו את האגו או תיאלצו לסתום את האף - לפחות תעשו את זה כדי לקדם את האידיאולוגיה שלנו, של הימין, של המחנה הלאומי, באופן המלא ביותר, המאפשר ביותר, העמוק ביותר. הכל הרי יתפוגג בסוף. האבק ישקע. אף אחד לא יזכור בעוד חודש או שנתיים מי ויתר, מי התכופף, מי קרץ ומי ערק. מה שיזכרו הוא אחד: מי העמיד את האידיאולוגיה לפני הכל, ומי איפשר לספינה הישראלית לסטות מהדרך האידיאולוגית של הימין. במצב שאליו הגענו, זה המבחן היחידי שאסור להיכשל בו. זו ההתחייבות היחידה שאסור לכם להפר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו