אתה לבן אני שחור

והנה הדבר הכי דרמטי שנתניהו אשם בו - הפכנו לאומה בינארית. אנחנו חייבים לתפוס צד. זה הולך ככה: אם אתה נגד נתניהו, אתה בעד רונן בר. אם אתה ביביסט - אתה מסביר שקטאר בכלל לא מדינת אויב. אם אתה נגדו - אתה נגד תפילה מסורתית נפרדת במרחב הציבורי ביום כיפור. אתה בעדו? תמוך בהשתמטות ובמימונה על ידי המשרתים כי זה כורח השעה, שלא תתפרק הממשלה. אתה ליברלי? אתה נגד נתניהו. אתה שמרן? אתה בעדו.

מישהו החליט בשבילנו שעל המדף בסופר יש שלושים סוגים של מעדני חלב, אבל בקלפי מותר לבחור בין שתי דעות. אומת השקלא וטריא נהפכה לאומת החרטא. הביטוי הכי פופולרי בטוויטר נהיה "איזה אפס" - והוא תופס לשני הצדדים. חלאס.

כשהתראיינתי השבוע בעד פיטורי רונן בר ציינתי שגם נתניהו צריך ללכת, ואני גם בעד ועדת חקירה ממלכתית. זה היה משעשע וגם עצוב: קיבלתי תגובות נאצה בסטריאו - חצי מהן כינו אותי ביביסט שופר, והחצי השני אבחן בדייקנות: אתה שמאלני רלביסט. על אותו הראיון בדיוק.

מי מכיר את האיש שבקיר

תקשיבו חבריי הבינאריים: יש מחנה עצום בעם הזה שלא רוצה לתפוס צד בחלוקה המלאכותית שהמציאו פה. יש שבעים גוונים של אפור, שבעים פנים לתורה, מותר שיהיו לנו גם שבעים דעות שונות בענייני השעה. לא קנינו את הדעות שלנו בטריפל.

יש פה למשל מחנה עצום שמגדיר עצמו "ימני", ועדיין בעד גיוס חרדים לצבא ועם סנקציות אישיות. שלא רוצה מסחר בשבת אבל מוכן לתחבורה ציבורית ביום השביעי. שבעד מיליטנטיות צבאית אבל חושב שכל מי שאחראי לטבח צריך ללכת.

יש כאן חרדים מודרניים שרוצים לעבוד ולהתגייס, יש דתיים לאומיים שלא נשבעו אמונים למלך, ויש אנשי שמאל חברתי הומני שלמדו כי גדלו לנו מפלצות מעבר לגבול, ומעדיפים להחיל את הערכים שלהם על בני אדם. יש כאן ערבים שרוצים שהנציגים שלהם יתמקדו ביותר חינוך ופחות פשיעה, במקום לתמוך בשבט ברברי מעבר לגבול. יש להט"בים בימין ותושבי פריפריה באופוזיציה. סיפרו לי שיש אפילו טבעונים תומכי ביבי.

הרי ככה בדיוק מתחילה קונספציה: אנחנו מתחילים לשכנע את עצמנו בעמדה שאנחנו לא אוחזים בה בכלל, רק בגלל שהמוח שלנו נתקע בקיר ולקח בעל כורחו פנייה שלא רצינו בה. אז לא, אין קיר.

ואני ראיתי ברוש

בניסויים חברתיים שנעשו על דיסוננס קוגניטיבי גילו שאדם משכנע את עצמו שהחלטותיו היו מדויקות שנייה אחרי שקיבל אותן, למרות שברגע שלפני ההחלטה עוד התלבט קשות ואף התייסר מהדילמה. מייד אחרי ההחלטה הוא זורק לפח את כל הטיעונים שהיו נגדה ורואה עולם בהיר ופשטני, כיף.

אז ככה בדיוק עובדת החלוקה הבינארית בישראל: אנחנו מחליטים שאנחנו בעד נתניהו, ואז צריכים להסביר לעצמנו איך כל עמדה שלנו היא בעצם ממילא חלק מהחבילה, וההפך. מדינה שלמה בדיסוננס קוגניטיבי.

מישהו החליט בשבילנו שעל המדף בסופר יש שלושים סוגים של מעדני חלב, אבל בקלפי מותר לבחור בין שתי דעות. הביטוי הכי פופולרי בטוויטר נהיה "איזה אפס", והוא תופס לשני הצדדים. חלאס

התוצאה: יצרנו עדר של זומבים, לכל אחד יש פיד משלו בסושיאל, ערוץ משלו בטלוויזיה ועיתון משלו לשבת. כוכבי התרבות שיצרנו צודקים תמיד כי הם צועקים תמיד: למי יש כוח למורכבות, תכלס היא גם לא כלכלית ולא מוכרת פרסומות. כולנו מרגישים צודקים, מתערסלים כמו תינוקות במחנה שבחרו לנו, ושתישרף המדינה.

הזיכרון מונח אצלי כאן בסלון

ביום שלישי השתתפתי בכנס אמנים של "זיכרון בסלון", מין מפגש מחזור של יוצרי האלבום המוזיקלי "פסקול שלישי" לקראת יום השואה הקרוב. לאירוע הוזמן הרב שי פירון לדבר על שעברנו בשנה וחצי האחרונות מזווית מעוררת מחשבה.

הישראלי הממוצע חי בשלושה רבדים. רובד אחד הוא "מה אני רואה". הרב עבר אחד־אחד בין המשתתפים, והם ראו בעיקר שחורות. הרובד השני הוא "מה אני זוכר", מהי התמונה שלקחנו איתנו מהשנה האחרונה. הסיפורים היו מרגשים ומעוררי השראה, אבל כואבים מאוד.

מסקנת ביניים: ישראל 2025 זאת מדינה שראתה יותר מדי וזוכרת יותר מדי. המילה "יזכור" לבדה מהווה אצלנו טריגר לעמלק במקרה הטוב, או לוויז'ואל של מצבות במקרה הרע. המראות שנחשפנו אליהם הרי היו מהסוג של סרטי סנאף ללא אזהרת צפייה: כל אחד מאיתנו זוכר איפה הוא היה כשהתחיל הטבח, מה חש כשראה את נועה ארגמני נחטפת על אופנוע, איך נראות גולגולות שרופות, והיכן הוא ראה את המוזלמנים משתחררים. אין סיסמה למחיקת הקובץ מהראש.

תלך ישר כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה

השיעור המשיך. בתלמוד הבבלי מסופר שאחרי שנחרב הבית השני רבים בישראל נכנסו לדיכאון והפסיקו לאכול בשר ולשתות יין. רבי יהושע ראה זאת והחליט להטריל אותם: "אם אתם כבר נמנעים מבשר ויין כי זה מזכיר לכם את הקורבנות, למה אתם לא מתנזרים מפירות? ואולי תפסיקו לגמרי לשתות מים שלא תיזכרו במנהג ניסוך המים מהמקדש?" מה שנקרא, אאוצ'.  אחרי שהשתתקו במבוכה, סיכם להם רבי יהושע בתקיפות: "לא להתאבל בכלל אי אפשר... ולהתאבל יותר מדי - גם אי אפשר, שאין גוזרין גזירה שרוב הציבור לא יכול לעמוד בה".

במילים אחרות, לפעמים הטראומה גדולה מדי עד שהאבלות היא כבר לא פתרון, היא רק תוספת לבעיה. חודש לפני יום השואה, סיכם הרב פירון, המסקנה היא שקיים רובד שלישי: "מה אני מוליד". או כמו שכתב שורד אושוויץ, הפסיכיאטר ויקטור פרנקל: "האסיר נהפך למה שהיה מתוך הכרעה פנימית, ולא רק עקב השפעות המחנה. יכול כל אדם אף בנסיבות אלה להכריע בעצמו מה הוא יהיה, נפשית ורוחנית. יכול הוא לקיים את הדרת כבוד האדם שלו גם במחנה ריכוז". אם הוא אומר - מי אנחנו שנתווכח.

ואני אומר: יש מספיק שכנים חביבים סביבנו שלא ייתנו לנו לשכוח, מומלץ לפחות שאנחנו נבחר מה לזכור, ואז - נחליט מה להוליד מתוכנו. אפשרות אחת נמצאת כבר בשיר "ילד שלי" שבפרויקט שלנו: "ילד שלי, אם הנוף השתנה, תלך ישר, כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה". השיר נכתב לפני 7 באוקטובר, ההיסטוריה חזרה על עצמה, עכשיו כדאי שנתחיל ללכת ישר.