בשער הביטאון "יתד נאמן" התפרסמה אתמול כותרת אדומה כדם: "ההוראה לבני הישיבות שלא להתייצב כלל בלשכות הגיוס, ולא להיענות לכל זימון שהוא, גם לא לזימון ראשון", נכתב בשם גדול הדור החרדי־ליטאי, הרב דב לנדו - קריאה ראשונה מסוגה לסרבנות, במסגרת הסכסוך הנוכחי בין המגזר החרדי לציבור הכללי.
בציבור הליטאי יודעים היטב שסוגיית הגיוס היא שקר שתפח לאורך השנים. אמנם כ־60 אלף תלמידים מקבלים פטור בשל "תורתו אומנותו", אך לא בהם מדובר. מי שיקבלו את הצווים הם אלו שמנסים בכוח להשאירם בעולם החרדי, שמכונים במגזר "נושרים", שכל קשר בינם לתלמידי ישיבות העילית מקרי בהחלט.
אבל למנהיגי החרדים לא אכפת לשחק את המשחק שיספק להם את הרווח הגבוה ביותר. לא באמת מעניינים אותם צורכי הצבא או שזו פגיעה במדינה. להם אכפת שהסכר לא ייפרץ, שלא יגלו את הבלוף שלהם. סרבנות מצד אנשים שחלקם לא טורח לקום לתפילה בבוקר היא מחיר פעוט לשלם כדי שחלילה המגזר לא ייפגע. אם תרצו, מדובר בהקרבה של 3,000 פיונים למען 57 אלף נוספים.
משהו באמת חייב להשתנות
מנהיגי החרדים למדו בשנה האחרונה שהצהרות סרבנות לא עולות כסף. הצבא מפחד לגנות, האופוזיציה תגנה אך ראשיה יגבו אותם. ואם צריך לבחור במה שישבור את הכלים - איום בסרבנות או יציאה של מאות אלפים לרחובות - איום הסרבנות לוקח. וכל עוד מדובר באיום, אלו מילים בלבד.
החרדים מקווים עדיין למצוא דרך לתקן את הבלגן העצום שלתוכו הכניסו את עצמם. כש־400 עילויים מקום המדינה הפכו ליותר מ־60 אלף איש שמגדירים את עצמם "תורתם אומנותם", אף שכולם יודעים שזה פייק ובלוף אחד גדול - צריכים מנהיגי החרדים למצוא איכשהו פתרון לנושא גיוס בני הישיבות. וגם הם יודעים: זה עליהם.
מאחורי הקלעים הם מודים בנכונותם לגיוס של מי שלא לומד, אך אסור להם להיראות כאילו נכנעו ל"ציונים". לכן, תגובתם האוטומטית להצהרת גלנט שישלח צווים לחרדים היא גרסה מרוככת של "ייהרג ובל יעבור". אך לא מן הנמנע שהרעש הגדול ייגמר בלא כלום, והאיומים החמורים בסרבנות יישארו על הנייר בלבד.
אין חולק, גם בקרב החרדים, שמי שלא לומד צריך להתגייס. השאלה היא אם בעולם החרדי יסכימו להכיר בכך שישיבות הנושרים הן המצאה מבישה שכל מטרתה היא הגדלת המגזר, שימור השליטה בקהילה והיתר להשתמטות מגיוס. כל עוד המנהיגים ינסו לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה, העימותים ילכו ויתחזקו.
מה שנדרש ממנהיגי החרדים הוא ההבנה שמשהו באמת חייב להשתנות. לא מכסות, לא משחקים, אלא שינוי אמיתי. כדי לשמור על תלמידי ישיבות "חברון" ו"מיר", צריך לאשר למי שאינו עילוי לצאת לצבא. כלל לא בטוח שהם מסוגלים להביא שינוי שכזה, ולכן התנגשויות נוספות ועוצמתיות יותר הן רק עניין של זמן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו