עשרות אלפי מילים יישפכו בעיתונות החרדית בשבועות הקרובים לגבי חוק הגיוס. הבוקר כנראה ייצבעו שערי "יתד נאמן", "המודיע" ו"המבשר" בצבעי שחור ואדום, עם כותרות ענק פומפוזיות סטייל "בג"ץ נגד עולם התורה", "לדיראון עולם" ו"עוצו עצה ותופר". במאמרים יופיעו מיטב הקלישאות על "פך השמן הטהור" ועל "הרמת יד בתורת משה", והמיעוט הקיצוני יוסיף את "מלחמה ללא פשרות" ואת ההבלים על "נמות ולא נתגייס".
אל מול זה תעמוד רק תמונה אחת, ששווה עשרות אלפי מילים - תמונתו של סעדיה דרעי ז"ל, לוחם המילואים שנפל בשבוע שעבר בשכונת זייתון, כשהוא לבוש מדי ב', אפוד וברכיות, ובידו כרך גמרא תלמוד בבלי.
סעדיה ז"ל לא היה רק בעל ואבא מדהים להללי בת השנתיים ולינון בן השנה, הוא היה גם אברך בישיבת יפו. כבר מגיל 13 קרא בתורה וידע את כולה. הוא נבחן במבחני הרבנות לקראת היותו פוסק הלכה. חבריו מספרים שיכול היה להתפלפל במשך שעות בגמרא - "פילוסוף בתורה", הם קראו לו.
עשרות אלפי מילים, כותרות, תגובות וקריקטורות לא יצליחו להסביר למה אנשי הציונות הדתית יכולים לשלב תורה באדיקות ובקדושה עם תרומה אדירה בשדה הקרב בהגנה על המולדת, והחרדים לא.
האמת היא שאין לזה הסבר הגיוני ומוצדק. התופעה, שהתחילה אצל דוד בן־גוריון עם 400 בחורים, תפחה עם השנים בצורה חסרת פרופורציות. היא לא נעצרה רק מטעמים של קונסטרוקציות פוליטיות, והגיעה למספר גבוה של כ־66 אלף בעלי הסדר "תורתו אומנותו", שיכלו לתת יד בשדה הקרב ולשחרר את החיילים ואנשי המילואים הנאנקים תחת הנטל.
אפשר להראות נכונות
פסיקת בג"ץ היא פסיקה היסטורית בתקופה היסטורית. החרדים פספסו את הרגע הזה. במשך 75 שנה חוק הגיוס עלה כנושא פוליטי שמככב בקמפיינים לקראת בחירות, ושמשמש כלי ניגוח בין קואליציות לאופוזיציות. אירועי 7 באוקטובר הפכו אותו מוויכוח פוליטי לוויכוח מהותי.
אפשר לחוש את זה במקומות העבודה ובבתי הכנסת של חובשי הכיפות הסרוגות - ואפשר היה לחוש את זה בשבוע שעבר, בהספד המכונן של אמו של סעדיה ז"ל, ללי דרעי, אשת ליכוד, בת הציונות הדתית השורשית מהיישוב עלי.
כך היא אמרה מעל לקבר בנה החייל: "בני סעדיה היה מוכן למשימה הזאת. קראו לו 'סעדיה, סעדיה', והוא ענה 'הנני'. הנופלים במערכה הזאת אמרו כולם 'הנני'. הגיבורים שנלחמים ברגע זה ממש בחזיתות הרבות שיש לנו אומרים כולם 'הנני'. הוכחת שאין סתירה בין התורה לבין הזכות לשרת בצה"ל, הוכחת שאין סתירה בין הכלל לפרט".
אם החרדים היו מזהים שאחרי 75 שנה הציבור הישראלי עובר מדיון פוליטי לדיון מהותי, אולי הם היו נערכים אחרת. אולי כבר בנובמבר הם היו מגיעים עם פתרונות, עם הצעות, עם קריאות פומביות לאותם 50% מהרשומים בישיבות (לפחות) שלא לומדים, לתת יד בשדה הקרב. הם יכלו להראות נכונות, להבין את גודל השעה ולהפחית את הזעם הציבורי. במקום זה הם חזרו, לטקסטים הישנים, והפתטיים על רדיפת בחורי ישיבות.
כלל לא ברור איך מנהיגים ישראלים יכולים לומר דבר כזה. מדינת ישראל, מדינת היהודים, היא המוקד התורני הגדול והחשוב בעולם. בבני ברק, בירושלים, בבית שמש, באלעד, במודיעין עילית ובשאר הערים החרדיות, כל בית שני הוא בית כנסת, ישיבה או כולל. במשך 70 שנה ניתנו מיליארדים על גבי מיליארדים לעולם התורה ולשמירת היהדות. תקציב הישיבות האחרון עומד על כמעט 2 מיליארד שקלים - לא כולל סיוע לאברכים בארנונה, במעונות ובאירועים. איך יכולים המנהיגים החרדים לשרבב מילים כמו "רדיפה", "פוגרומים" ו"כפייה"?! זה הזוי, מנותק וכפוי טובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו