עוזבים את האלונקה: האם השפעתם של גנץ ואיזנקוט היתה חיובית? תלוי את מי שואלים

11 באוקטובר, חמישה ימים אחרי פרוץ המלחמה, היה אחד הימים הדרמטיים.

בזיקים עוד נמצאו מחבלים שחדרו ב־7 באוקטובר, שש גופות של ישראלים נמצאו בבארי, עיתונאים הורשו להיכנס לקיבוצים השרופים והביאו תמונות בלתי ניתנות לעיכול, וטעות אנוש של פיקוד העורף שלחה הודעה לכל תושבי המדינה להיכנס למקלטים.

אבל עיקר תשומת הלב היתה נתונה למתרחש בצפון: גל שמועות שטף את המדינה על מתקפה קשה שמתחיל חיזבאללה, עם דיווחים על דאונים בשמי המדינה וראשי ערים שקוראים לתושבים להיכנס למקלטים, לסגור דלתות ולעמעם אורות.

במערכת הביטחון ממליצים לא להמתין, ולצאת למתקפת מנע רחבה בצפון. המטוסים כבר באוויר, גלנט תומך, ראשי מערכת הביטחון תומכים, נתניהו מתלבט. גנץ ואיזנקוט בעיצומו של מו"מ על כניסה לממשלה, דרעי פונה אליהם ומבקש "היכנסו כבר לממשלה, זה פיקוח נפש". השניים נכנסים לממשלה, הדיונים נמשכים, חולפות כמה שעות - והמתקפה בצפון לא יוצאת לדרך.

שמונה חודשים אחרי, המצב בצפון רק הולך ומחמיר, וכיום הדעות לגבי האירוע הזה חלוקות. אם תשאלו את גלנט, הוא יאמר שההימנעות ההיא מתקיפה היתה אחת הטעויות הקשות במלחמה. לטענתו, היה צריך להתחיל עם האויב החזק, חיזבאללה, לתת לו מכה אחת אפיים, לנצל את תמיכת העולם בישראל ולא להגיע למצב הנוכחי.

גנץ, איזנקוט וגם דרעי יסבירו שהחלטה כזו היתה פותחת מלחמה אזורית, תוהו ובוהו. אלפי טילים היו מחריבים ערים שלמות וגורמים למוות של אלפים, פוגעים בתמיכה של ארה"ב והעולם, והיו מסכנים גם את הפלת חמאס.

קשה לדעת מי צודק, אבל דבר אחד ברור: להצטרפות של גנץ ואיזנקוט לממשלת החירום בשמונת החודשים האחרונים היתה משמעות מכרעת על המצב.

שאלה של השפעה

זה לא ברור לכולם. השניים חוטפים בשבועות האחרונים אש על כניסתם לממשלה, מערכון ב"ארץ נהדרת" תיאר את גנץ כמשפיע בעיקר על הגשת פירות במקום בורקסים בישיבות הקבינט, ופעילי מחאה קולניים תוהים מה הועילה ישיבתם של גנץ ואיזנקוט בממשלה אם הצפון עולה בלהבות, המלחמה בעזה נמשכת, החטופים נרצחים בשבי חמאס ולא רואים אור בקצה המנהרה.

במחוזות האופוזיציה מוסיפים ניתוח פוליטי שלפיו אילו גנץ ואיזנקוט כלל לא היו נכנסים, הלחץ הציבורי העצום היה עושה את שלו והממשלה כבר היתה נופלת, ואילו הצטרפותם רק הפיחה חיים בממשלה.

האם השפעת גנץ ואיזנקוט היתה חיובית? תלוי את מי שואלים. בן גביר, סמוטריץ' ושרים נוספים טוענים שכניסת "אנשי קונספציה" גרמה לניהול מלחמה בדרך של קונספציה, ואילו מחשבה אחרת ממה שנעשה כל השנים - מהסוג של ליברמן, סמוטריץ' ובן גביר - היתה דווקא מה שהמדינה זקוקה לו. אם תשאלו את דרעי, דרמר וגם נתניהו לא מתחרטים על כניסתם של גנץ ואיזנקוט, ואפילו היו שמחים אילו השניים היו נשארים.

נתניהו אמנם לא חושב שיש להם השפעה דרמטית או שונה על המלחמה, שכן במשך שמונה חודשים כל ההחלטות בקבינט התקבלו פה אחד, אבל נתניהו שמדבר בחשיבותם של האמריקנים יודע שביידן ואנשיו מעדיפים לראות את גנץ ואיזנקוט על ההגה הרבה יותר מאשר את בן גביר וסמוטריץ'.

חסד נעורים

ויש עוד דבר אחד, חשוב במיוחד, שקצת שכחנו במרחק הזמן, הפוזיציה והוויכוחים - האחדות.

תשומת הלב התקשורתית אמנם נתונה לקוסטה בלאק מצד אחד ולמשה מירון מהצד השני, הקיצונים שבקיצונים בשני המחנות הפוליטיים, אבל רוב העם הוא לגמרי רוב שפוי, הוא רצה לראות אמצע, אבל בעיקר הוא רצה שיתוף פעולה.

סקרים מימי המלחמה הראשונים מצאו שקרוב ל־80% מהציבור הישראלי תמכו בכניסתם של גנץ ואיזנקוט לממשלה. זה נתן שקט למדינה מוכה ומשוסעת, ו"בוסט" של אנרגיה לחיילים סדירים ומילואים.

השאלה הגדולה היא לגבי העתיד: האם הציבור הישראלי יזכור זאת לגנץ? בסקרים הוא עמד בשיאו על 40 מנדטים. מכנים אותם "מגרש חניה", והירידה למעשה כבר החלה. אם היא תיעצר ב־25 מנדטים, גנץ יכול להיות ראש ממשלה. אם זה יגיע עד ל־15 מנדטים, הוא בבעיה.