הגיע הזמן לחפש חלופה ל"שוויון בנטל"

הגיע הזמן לחפש חלופה ל"שוויון בנטל". כמושג וכסיסמה, הביטוי הזה חוטא למציאות ואינו ראוי מבחינה חינוכית וערכית. קודם כל מפני שגם אם כולם, ללא יוצא מן הכלל, יתגייסו - לא יהיה שוויון. שוויון בחיול ובקבלת המספר האישי אינו שוויון. אין שוויון בין לוחם המסכן את חייו ואינו מפיק מהשירות תועלת מקצועית וכלכלית לחייו האזרחיים, לבין חייל באזורי צריפין־הקריה־גלילות, שמתמקצע בתחום המחשבים והסייבר ושירותו הוא מקפצה מקצועית לעתיד.

אבל ברמה המהותית, תפיסת השירות כנטל לא ראויה במדינה שנמצאת תחת איום קיומי ומתמודדת בקביעות במערכה רב־זירתית. זה לא נטל, כי אם חובה לאומית וחוקית, ומבחינה חינוכית ראוי לחנך לתפיסת השירות כזכות. ברור ששירות הוא סוג של נטל, מעמסה, הקרבה. אבל האם החלוצים, בעבר ובהווה, דיברו על נטל ההתיישבות?

מי משרת איפה וכמה

הסערה סביב הפטור הגורף לחרדים מובנת ומוצדקת. מדובר בהסדר פוליטי שמעניק פריבילגיה למגזר מובחן בעל כוח פוליטי, והוא שונה במהותו מתופעה של התחמקות של פרטים משירות צבאי שקיימת במגזרים אחרים. צה"ל לא מנפק נתונים בנושא זה, שייתכן שהיו משתיקים חלק מהצעקנים בקמפיין הפוליטי הנוכחי. על הנתונים אפשר ללמוד בעקיפין מפרסום נתוני הגיוס ומיצוי השירות של בתי ספר וערים בישראל.

בהקשר זה, האחים למרד (הממותגים כאחים לנשק) הם האחרונים שראויים להוביל מאבק לגיוס החרדים. מי שהפכו את השירות הצבאי קרדום לחפור בו בור לדמוקרטיה, בקריאות להפסקת שירות המילואים, מוטב שישתקו. את המהלך היה ראוי שיובילו דתיים־לאומיים, ובתוכם עולם התורה הדתי־הלאומי שיהיה ראש החץ. הוא היה מעביר את מוקד השיח מהממד הפוליטי הצר לעולם ההשקפה וההלכה הדתית, לדיון במלחמת מצווה ולשפה הדתית. אבהיר זאת בסיפור אישי.

בני האברך סיים מסלול וקורס מ"כים בצנחנים. בראשית המלחמה גויס לחטיבת הצנחנים במילואים, שבתחילה פעלה באיו"ש ובהמשך לחמה בחאן יונס עד לאחרונה. כחודש לאחר פתיחת המלחמה נולד בנו הבכור, ומכיוון ששירת אז באיו"ש, התאפשר לו להיות בלידה ובברית המילה. לבני יש שלושה גיסים, כולם אברכים כמוהו. אף אחד מהם לא השתתף בשמחה, מכיוון שגויסו והיו בשירות צבאי כמוהו. מ

ובן שכולם אברכים בישיבות ובכוללים דתיים־לאומיים, "משיחיסטים" בשפת התרעלה של מחוזות קפלן ואחים למרד. עולם התורה הדתי־הלאומי עיצב מגוון מסלולים, המשלבים לימוד תורה ושירות צבאי. לכן הוא זה שהיה צריך לומר לחרדים: כזה ראה וקדש! ועוצמת האמירה תהיה דווקא על רקע האולמות הריקים בישיבות הציוניות, שספסליהם התרוקנו בחודשים האחרונים.

אולם במקביל יש להדגיש שהדיון בגיוס חרדים עבר פוליטיזציה מובהקת ונועד לניגוח ולצרכים פוליטיים (ואף מילה על שירות ערבים). הוא ממוקד כולו בציר שירות מול אי־שירות בצה"ל, מי משרתים ומי לא משרתים. עם הצורך המיידי בהגדלת הצבא, אין טבעי מכך. אבל לצד השאלה מי משרת ומי לא, יש להתייחס גם לסוג השירות ולאופיו ולסוגיית המילואים.

הנה הצעה לדיון מורכב יותר בשאלה "שוויון בנטל". בואו נדבר לא רק על מי משרת ומי לא, אלא גם על הקרבה, תרומה ותועלתנות.

הקרבה פירושה שירות כלוחמים, כמפקדים וכקצינים קרביים שתפקידיהם כרוכים במאמץ רב־ממדי בתקופות ההכשרה ובסיכון חיים ממשי במלחמה. בתרומה הכוונה לאופן שבו כל אחת ואחד, כפי יכולתם וכישוריהם, תורמים לבניין הכוח הצה"לי ולהפעלתו, גם אם אינם חלק מהכוחות המתמרנים תחת סיכון. ובתועלתנות הכוונה למידה שבה השיבוץ והתפקיד מעניקים יתרון באזרחות ונותנים כרטיס חבר למועדונים נחשקים. דוגמאות בולטות הן יחידת 8200, שבוגריה מבוקשים בשוק האזרחי, גלי צה"ל בשוק התקשורת, ועוד.

ואם כבר פותחים את הדיון, אפשר גם להתייחס לחתך הסוציולוגי של המשרתים, ואם לא הגיע הזמן לגוון את הרכב המשרתים בתפקידים וביחידות שנחשבות אקסקלוסיביות במיוחד לקורות החיים. נכון שרבים מבסיסי מרחב זה נמצאים במחוז תל אביב רבתי - גיאוגרפית או סמלית - אבל אולי כדאי להרחיב את היריעה ולייצר הטרוגניות חברתית דווקא במקומות אלה. זה יועיל גם לגיוון מחשבתי שימנע את 7 באוקטובר הבא. ומנגד, מי ששירותם מתאפיין בהקרבה, ראויים לזכות במערך תגמולים והטבות משמעותי במיוחד לאורך זמן, הן ביחס למשרתים אחרים והן בהתייחס למשך הזמן שלאחר השחרור. 

באנו למילואים

ולבסוף, יש להתייחס גם לשירות המילואים. ויכוח ידוע, מלבד הפטור לחרדים, נוגע למסלולי השירות המקוצרים דוגמת ישיבות ההסדר וגיוס מאוחר לשירות מקוצר לאחר לימודים בישיבה. קיצור השירות בסדיר נועד לאפשר שילוב לימוד תורה, שבמדינה יהודית ראוי להיות ערך, אולם מה קורה במילואים? אם יתברר שרוב גדול מבוגרי ההסדר ומתלמידי הישיבות הדתיים־הלאומיים ממצים את שירות המילואים שלהם במשך שנים רבות יותר מאוכלוסיות אחרות יחסית למשקלם, כל תמונת השירות המקוצר בסדיר כבר תיראה אחרת. גם כאן צה"ל לא מנפק נתונים הנדרשים לצורך ניהול שיח ציבורי בנושא.

בניין הכוח הצה"לי עומד לעבור שינוי גדול, ולכן סוגיית השירות הצבאי חייבת להיפתח במלוא רכיביה והיקפיה. התמקדות בגיוס חרדים, עם כל חשיבותה, מעידה על פוליטיזציה ולא בהכרח על דיון ענייני. כשייפתחו כל השאלות בדרך לעיצוב שותפות בחובה הלאומית שהיא הזכות לשרת בצה"ל - אפשר יהיה להגיד "בואו נדבר על שוויון בנטל". 

פרופ' אשר כהן, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר־אילן