בתקופות הכי קשות של מדינת ישראל, כשהעלטה שלטה, תמיד התייצבה המנהיגות בשטח מימין ומשמאל. גולדה, שרצתה לשלוח יד בנפשה ב־1973 כשהבינה את גודל האסון, לא חשבה ימינה או שמאלה וירדה לשטח, לחיילים. דיין, שדיבר על חורבן הבית, טס לחזית וראה פנים אל פנים את החיילים שאותם שלח לקרב. ראשי ממשלות ושרים בימי הפיגועים הכי קשים הגיעו אל האוטובוסים החרוכים וראו את הגופות שרועות במקום. גידפו אותם, קיללו אותם. כל הזעם הופנה לעברם, והם ספגו והכילו. הם ידעו שכך יקבלו אותם - אבל הם באו, מקרוב.
כי זו מנהיגות - היא לא נבחנת בבחירתה כדי להתבשם מהצלחות הטוב, מהנאת הכיסא, התפקיד, הכבוד, אלא לפני הכל ובעיקר כדי להוביל - "ממני תראו וכן תעשו" מלמדים כל מפקד בצה"ל. להיות שם כשקשה, כשהכל שחור, להיות חלק מהעם ולא מנותקים מעליו. לחוש את הציבור, לקבל את כל הכעס והזעם באהבה כי אלו האזרחים שלכם. לרדת לעוטף עזה ולראות את ההרס והטבח או להיות במקומות שאליהם פונו תושבים שעברו טראומה, שאין מילה שתתאר אותה, ולחבק ולהקשיב ולספוג. רק להיות שם. להיות.
ללכת להלוויות, גם כשהורים שכולים יצרחו עליכם בשבר הגדול של חייהם. כי אתם שלחתם אותם, אתם נבחרתם להוביל אותם, אז תהיו שם, תיישירו מבט לעיניים שמחפשות איפה לפרוק את הסיוט, תעמדו מול שפתיים קפוצות ודואבות וידיים שנסגרו לאגרוף של כאב ועצבים.
שיירה מרגשת במצפה רמון של תמיכה במשפחתו של סמ״ר עידו הרוש, במסע הלווייתו // צילום: באדיבות המשפחה
עד לפני כמה ימים הם רצו לאולפנים, ביקשו להתראיין על כל דבר, נדחפו לכל אולפן, לכל אתר ועיתון, כדי ללרלר על הא ועל דא. וכעת שקט. כל הפטפטנים, כל הרעשנים, כל הקופצים על מצלמה נאלמו להם דום, חוץ מכמה הצהרות והודעות מוקלטות לציבור שלא קונה את זה.
ולא, האולפנים הם לא המקום שבו העם צריך את מנהיגיו, אלא השטח - שטחי הכינוס עם מאות אלפי המילואמניקים, אלפי מיטות בתי החולים עם הפצועים (יש כמה צדיקים שאכן עשו זאת), ונוכחות של נבחרי הציבור בהלוויות הרבות, בכל מחיר. להיות עם העם - ולמענו.
אנחנו ננצח במלחמה הזו על אף היעדר ההנהגה כי יש לנו יצר הישרדות, לחימה, צדק ואמונה במדינה שלנו, במי שאנחנו, למעננו ולמען הילדים שלנו. מסכת הקיטוב ומצגת הפילוג התמוססו - אנחנו עם מאוחד ויפה, עם עורף שמחזק את החזית ומשפחות שעוטפות את אלו שנמצאים באוקיינוס השכול ושחייהם לעולם לא ייראו כפי שהיו. גם מדינת ישראל לעולם לא תהיה כשהיתה. אי אפשר אפילו להתחיל לעכל את מה שאנו כאומה עוברים בימים הללו.
לאחר שהארץ תשקוט, ולאחר שנקבור את מתינו ונתאבל, לא נשכח את הימים שבהם הנהגת המדינה לא היתה בשטח. הם ירוצו חזרה לאולפנים ויחפשו את האשמים חוץ מאשר את עצמם. אבל אנחנו נזכור מי היה שם ברגע האמת.
