שמעתי אתמול כמה מחברי הכנסת בימין קוראים להגיע לפשרה. "תשעה באב", הם הסבירו, "צריך למנוע שוב קרע בעם". שמעתי, וחייכתי לעצמי בעצב. כמה מנותק צריך להיות כדי להציע פיוס שלושה ימים לאחר שקרעת במו ידיך את העם והמדינה.
כמה אטום אתה צריך להיות כדי לא להבין שעבור מחצית מהעם, תשעה באב הקדים השנה וחל כבר בשישה באב. כמה עיוור אתה צריך להיות כדי לא לראות את הנזק שכבר גרמת. כמה מנותק היסטורית אתה צריך להיות כדי לא לדעת שבזמן שאתה מתאבל וצם על חורבן הבתים ההם, אתה הורס במו ידיך את הבית הזה.
הכנסת אישרה את ביטול עילת הסבירות
כן, הדברים צריכים להיאמר שבעתיים ביום הזה. עבור מחצית מהעם, הבית נשבר. עדויות לכך יש בכל פינה: בביטחון הלאומי והאישי שנשחק, בכלכלה שמתרסקת, בהשקעות בהייטק שמתרחקות, במוחות הטובים שעוזבים, ובעיקר בהבנה שמה שהיה מובן מאליו - מדינה אחת, עם אחד, בטוב וברע - מוטל היום בספק מבחינת הממשלה. כבר לא "אנחנו", אלא "הם ואנחנו". או מי ש"משלנו" ומי שלא.
פופוליזם זול
כמה צבוע ופופוליסטי לשלוח את היד לפיוס ביום כזה. איפה הייתם שבעה חודשים כשמאות אלפים יצאו לרחובות, בשמש ובגשם, והתחננו שתעצרו. שתדברו. שתקשיבו. איפה הייתם כשמכל פינה בארץ ובעולם הזהירו אתכם מתוצאות המהלכים האלה. איפה הייתם כשהרמטכ"ל ביקש להיפגש עם ראש הממשלה ונדחה, כשנשיא ארה"ב התחנן, כשנגיד בנק ישראל ומנהלי הבנקים, וכל מי שהוא משהו או מבין משהו, הזהיר שהמדינה מתפרקת ושכולנו הולכים לאבדון.
ולא רק שכך נהגתם. עשיתם זאת בגסות. כשהנאה מרוחה על פניכם בתחושת נקמה סדיסטית. את הטייסים שלחתם לכלא, ודרשתם לשלול מהם פנסיות וכנפיים. את השמאלנים החזרתם למחנות. למוחים קראתם אנרכיסטים והאשמתם אותם בבגידה במולדת.
בואו נעשה סדר מי אלה האנשים שנגדם יצאתם. מלח הארץ, זה הם. הציבור היצרני, המשרת, משלם המסים. אלה שהם הפער בינינו לבין אויבינו, ולעיתים בינינו לבין כל העולם בביטחון ובכלכלה, ברפואה ובחינוך, בפרסי נובל ובאולימפיאדה. הם החמור שעל גבו נישאת המדינה מיום שהוקמה. במשך שנים תרומתם זכתה להערכה, אבל זה נגמר כבר מזמן. ניחא, הם אמרו, לא צריך שיגידו לנו תודה, אבל שלפחות נחיה בכבוד. עכשיו, תחת הממשלה הנוכחית, גם את הכבוד לקחו להם.
עולם הפוך
זה עולם הפוך: אלה שנותנים הכי הרבה - מותקפים הכי הרבה. תולים בהם את כל צרות המדינה. הם שאשמים בהשמדת הערך המטורפת שנעשית לישראל השנה בכל תחום. הם, ולא הממשלה שהורסת כאן כל חלקה טובה. מאור לגויים הפכנו להיות חושך לעצמנו. ממקום שכל העולם ביקש לחקות, למקום שהעולם מתרחק ממנו כמצורע. וכל זה סתם, כי אפשר. בכוח, באדנות, עם מבט של הנאה בתמונת הסלפי שצולמה רגע לאחר "הניצחון".
היום, תשעה באב, הם מבינים איזה ניצחון פירוס זה היה. לא את החצי השני של העם הם ניצחו, אלא את עצמם, ולכן הם מתחננים לפיוס - שהיה בהישג ידם ביום שני האחרון, והם דחו אותו בבוז. מתבקש לעשות להם אותו הדבר. לשלוח אותם לדרכם עם איחולי הצלחה.
אבל זאת לא הדרך. לא בגללם, להם לא מגיע. בגללנו, או ליתר דיוק: בשבילנו. כי זה הבית, ועל הבית לא מוותרים. למענו, ורק למענו, צריך למצוא פתרון. אחרת אנחנו עלולים להתאבל גם עליו בעתיד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו