הסוף של ההתחלה: מדינת ישראל מחפשת את הדרך

עילת הסבירות צומצמה. די הגיוני שזה יקרה במדינה לא סבירה כשלנו, אלא שכל מאמרי הפרשנות שמסבירים מה הנזק שיכול לקרות מצמצום עילת הסבירות נדחקו הצידה. כולם עסוקים בתחושת חורבן הבית השלישי, זו התחלה של סוף.

הרשו לי להציע אפשרות אחרת - החקיקה הזו מסמלת את סוף ההתחלה. מדינת ישראל הוקמה בקומבינה מטורפת. בסוג של נס זה עבד ושרד והתפתח, אבל תחת מעטה התפעמות שיבת ציון אחרי אלפיים שנות גלות הוסטה הצידה העובדה שהמדינה הוקמה עקום. ללא חוקה ועם מגילת עצמאות שנוסחה במהירות, למי היה כוח להתמודד עם השאלה - יהודית או דמוקרטית? קודם נקים מדינה ואחרי זה נשבור את הראש. אז הנה אנחנו עכשיו, בשיא החום, שוברים את הראש.

כל אלו שחוששים מדיקטטורה מתקרבת במסווה דמוקרטיה, שכחו שכבר היינו באחת כזו לאורך שנות ה־50 ומעבר לכך. היו ממשלות שהשתמשו בשב"כ להאזין ליריבים פוליטיים, שהקימו עיתון במסווה כדי לרמוס עיתון מתחרה של מתנגדי המשטר ומבקריו, שלחם חוקה היה מינוי קרובים וחלוקת ג'ובים לאנשי שלומנו, ממשלות שעשו כפייה תרבותית נוראית וניסו להתיך את כלל הזהויות למקשה אחת על ידי הכחשה ושלילה שלהן.

מדינה אחת, הרבה ארצות

כל הפערים הקטנים מאז התרחבו עם השנים לשסעים עמוקים. עם הרבה מאמץ המרכז הצליח להחזיק את המסווה שכולנו חיים באותה המדינה, כשבפועל חיינו ב"ארצות אחרות" כל הזמן. החקיקה חשפה את עומק התהום שהפרידה בין ארצות הברית של ישראל.

התחלקנו לשתי קבוצות, האחת קודם דמוקרטית ואז (אולי) יהודית, והאחרת קודם יהודית ואז (אולי) דמוקרטית. כרגע שתי הקבוצות מתקוטטות ברחובות בלהט, מהדהדות את קרעי העבר ולא עוסקות בעתיד.

קשה שלא להעריך את אנשי המחאה ואת הלהט העצום שבו הקריבו מזמנם, מכספם ומשלום גופם למען מדינת ישראל הראויה בעיניהם. אך ההצלחה העצומה של המחאה בקביעת סדר היום הציבורי וללא מטרה ברורה, פרט להפלת הממשלה, היתה לה לרועץ. עם הצעדות לירושלים הגיעה האופוריה לשיאה. לא ברור מה ביקשו מנהיגי המחאה להשיג, שכן ממשלות מפילים בתככים ובמזימות פרלמנטריים, או מחליפים בקלפי, לא בצעדות לירושלים,בנפנוף דגלים ובמצור על הכנסת.

הרגע הדוקר ביותר אמש לא היה ההצבעה, אלא סלפי הזחיחות שבא אחריו. דמי אחיך נשפכים, ואתם עושים סלפי? אך הסלפי הזה היה סמלי במיוחד. שכן יותר משהממשלה הזו יודעת לאן היא הולכת, היא בעיקר יודעת כנגד מי היא פועלת, וזו עיקר הבעיה - חוסר האמון בממשלה שכל מהותה הוא לתקוע אצבע בעין, לעשות "נגד" ושחוקיה נצבעים כאינטרנסנטיים למגזרים כאלה או אחרים. וזאת הבעיה. תיקון היסטורי לא עושים באמצעות שכפול נגטיב לעוולות העבר.

הזחיחות הזאת מסוכנת

אם יום שלשום לא הספיק לטלטל את המדינה, אתמול החרדים העלו את הצעת חוק יסוד: לימוד התורה כדי לדחוף עוד אצבע בעין, בבחינת הראשונה הכי כואבת, השנייה פחות, ובאצבע השלישית ממילא כבר לא רואים דבר. אלא שלזחיחות הזכוכית הזוּ יש מחיר, וכשהיא תישבר הרסיסים יעופו לכל הכיוונים. דמוגרפית, החרדים והמתנחלים הם מיעוט שנזקק למסת הקולות המסורתיים כדי ליצור קואליציית שליטה. עד היום הלכו רוב המסורתיים אחר אנשי הכיפות מתוך מחויבות היסטורית ליהדות לפני הדמוקרטיה. אך המסורתיות יכולה להכיל קעקועים של פסוקים, שמלת מיני וקבלת שבת, בית כנסת וים, דמוקרטיה ויהדות ביחד.

לטהרנים זה תמיד נראה מוזר, כמסורתי זה נראה לי הכי טבעי. מי שבונה על זה שהמסורתיים נמצאים בתיק הטלית שלהם, יגלה שמי שיעז לכפות על המסורתיים את הבחירה ביהודי או בדמוקרטי, יאבד אותם לטובת הבחירה בישראליות. אפשר לבכות את הבית השלישי שאבד בעצם אמש, ואפשר להתחיל להביט 25 שנה קדימה ולהבין שלפנינו נמצא הרבעון הרביעי והחשוב ביותר של מדינת ישראל, הרבעון שבו כאבי הראש נפלו על הדור הנכון ביותר להבין מה דמוקרטי ומה יהודי, ובעיקר איך כל זה מתחבר מחדש להיות ישראלי.