נתניהו משלם מחיר כבד - ומגרד רק הישג סביר לבוחריו

משלמים מחיר כפול

שבעה חודשים מאז החלה כהונת הממשלה, בנימין נתניהו מסיים שבוע שבו היה עליו לשלם מחיר אסטרטגי כדי להשיג מטרה טקטית קטנה.

חוק צמצום הסבירות, שעבר השבוע בקריאה ראשונה וצפוי לעבור את כל שלבי החקיקה עד סוף החודש, נחשב בעיני מצביעיו כמתאבן בלבד לפני המנה העיקרית - שאותה הם מצפים לאכול כבר בתחילת החורף.

תומכי הרפורמה מבינים כי גם כשתבוטל עילת הסבירות על הממשלה, בית המשפט עדיין יהיה יכול לפתח עילות אחרות כדי לבקר את מהלכי הרשות המבצעת. צמצום הסבירות הוא מהלך מצומצם עבורם, ועדיין זה חייב את נתניהו וממשלתו להעמיק את הקרע עם ארה"ב, הרחיב את הפילוג בעם ומסכן את ביטחון המדינה בגלל איומי סרבנות בשירות המילואים.

לכן, שאלתי שרים בממשלה, מדוע כל כך חשובה להם הסבירות, הרי לטענתם לא מדובר בהישג משפטי גדול. אלה משיבים כי הסיפור הפך לגדול מחקיקה ספציפית. זהו קרב על תודעה. לדידם, הכבוד העצמי של הימין נמצא על הכף, ועליהם להוכיח כי ביכולתה של הממשלה למשול.

גם בעיני הליברלים שבשרי הליכוד, התקפלות עכשיו משמעותה כישלון חרוץ. "אנחנו חייבים את הסבירות כדי להחזיר את הצבע ללחיים", אמרו לי. לגבי היכולת לשנות במושב החורף את הרכב הוועדה לבחירת שופטים - כבר לא כולם בליכוד נחרצים באותה מידה.

עניין של חוסר אמון

נדמה כי לממשלה כלל אין מענה לאובדן האמון של המחנה הליברלי בהנהגתה. כל בר־דעת מבין כי אנשים לא ייצאו לחסום את נתב"ג ויאיימו בסרבנות (לדעתי, מהלך מגונה ומביש - צה"ל מחוץ לתחום) רק בגלל מחלוקת הסבירות, שעד לפני שנה היתה קבורה בחלקתם של אקדמאים ומשפטנים.

הרעיון הבסיסי שעליו מושתתת הרפורמה הוא העובדה כי לוין, סמוטריץ' ורוטמן איבדו את האמון במערכת המשפטית. זו הסיבה שהם רוצים לשלוט במינויים, להצר את כוחם של היועמ"שים ולהחליף את הדנ"א באולמות המשפט. הם מבקשים כי העם יסמוך על נבחרי הציבור, שאותם אפשר להחליף בקלפי, ולא על 15 שופטים שלא נבחרו על ידי העם, ועוטים מגן משוח בשמן מביקורת ציבורית.

חברי הממשלה לא מפנימים כי הציבור הליברלי נתון באותו חוסר אמון כלפיהם. הם לא סומכים על גולדקנופף שישמור על הסטטוס־קוו בענייני דת, לא סומכים בענייני מינויים על דרעי שרוצה למנות את אחיו לרב ראשי, ואין להם אמון בנתניהו שרצה למנות את מנכ"לו למ"מ הסטטיסטיקאי הראשי.

הציבור הליברלי לא סומך בחקיקה על רוטמן וסטרוק, שרצו לעגן בחוק אפליה במתן שירותים על רקע אמונה דתית. הם פשוט לא סומכים עליהם, והפחד האמיתי ממעשיהם מוציא המונים לרחובות.

אפשר להתעלם, לדבר על פייק ניוז ועל תקשורת מוטה, אפשר לומר שהם רוצים להפיל את הימין - טענות שאולי יש בהן אמת - אך כשבממשלה זועקים על חוסר אמון במערכת המשפט, מצופה ממנה להבין את חוסר האמון בה. ההנהגה צריכה לתת את הדעת על איחוי הקרע והפגת החשש של איש מאחיו. בניגוד למערכת המשפט, בעם אי אפשר לעשות רפורמה.

ההבדל בין נתניהו ללוין

העליהום שעשו בתחילת השבוע השרים ליועמ"שית, נתן הצצה להבדל המעניין בין לוין לנתניהו.

ראש הממשלה יזם את הדיון, לאחר שנפגש קודם לכן עם בן גביר ולוין בעניין האכיפה הבררנית. התשובות של היועצים המשפטיים הרתיחו אותו בוועדה, בדגש על הסרבנות. בנושא של הרפורמה, הזיקה של נתניהו היא יותר לכיוון נושא היועמ"שים. זהו החלק שהכי מטריד אותו במערכת המשפט. כבר זמן רב הוא רוצה להיפטר מיועמשית משרד רה"מ, והנושא היחיד שהוכנס בפירוט להסכמים הקואליציוניים הוא הפיכת היועמ"שים למשרות אמון. לעומתו, לוין יותר נחוש לקדם את מינוי השופטים, ולא מעוניין שיומע"שים יהיו משרות אמון. למרות נטיית נתניהו, אין חשש אמיתי לפיטורי גלי בהרב־מיארה, ולא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן.

כמעט כל השרים מעוניינים בפיטוריה ורואים בה דמות לא מקצועית ולעומתית. הם סבורים כי המשנה שלה גיל לימון שולט בה, וזה יותר גרוע מבחינתם, שכן לדעתם הוא משפטן רציני. פיטוריה יבעירו את הרחובות וכרוכים בביורוקרטיה שהממשלה תתקשה לצלוח. אם היו יכולים, היו נפטרים ממנה כבר אתמול, אבל זה לא על השולחן.