אלו ימי הזוהר של "המשוגעים" ו"הקונספירטורים". האנשים שמאז התוודעו לחקירות נתניהו, התעקשו כי לא מדובר בעניין משפטי־פלילי אלא בעניין פוליטי. גם אני, בעוונותיי, שייך לקהל הזה. טענתי שמאחורי תיקי האלפים מסתתרת מוטיבציה שלטונית, ולא הגעה לחקר האמת או ניסיון לבער את השחיתות מקרבנו.
העמדה הזו זיכתה אותי בחיצי רעל ובשיחות של עיתונאים ובעלי עניין עם כלי התקשורת שבהם פעלתי. אנשים הביעו תמיהה כיצד ניתן כר פורה להפצת ה"תיאוריות" שלי, ואיך אני מעז לפקפק בניקיון הכפיים ובטוהר הכוונות של מלאכי שלטון החוק. והנה, השבוע התברר שהספק היה מוצדק.
הבשורה הראשונה הגיעה מירושלים. שופטי המחוזי כינסו שם את נציגי התביעה וההגנה, והמליצו לפרקליטות למשוך את סעיף השוחד מכתב האישום. הודעתם של עוה"ד ז'ק חן ובעז בן צור, פרקליטי הנאשמים בתיק 4000, מבהירה גם כמה היו השופטים ברורים בהמלצתם בכל הנוגע להסרת סעיף השוחד חסר הסיכוי מסדר היום.
כמה ימים מאוחר יותר, והמפכ"ל לשעבר רוני אלשיך חשף, כאילו כבדרך אגב, את הלך המחשבה והנחת העבודה בזמן חקירות נתניהו. מתברר שראש הממשלה המכהן היה אמור להבין את המסר של שומרי הסף, לפנות את לשכתו ולעזוב את החיים הציבוריים. הדברים של אלשיך הם כמובן רעידת אדמה, אך לא רעידת אדמה משפטית. את ההתפתחויות האחרונות יש לבחון דרך משקפיים פוליטיים.
מנגנים על סיפון הטיטאניק
התחנה הראשונה בניסיון ההדחה של נתניהו באמצעים משפטיים היתה בחירות 2015. באותה עת כשל הניסיון האלקטורלי לנצח את מנהיג הליכוד בקלפי, אף שלעיתים היה נדמה שהוא עומד להפסיד. הבוחר נתן אז סטירת לחי מצלצלת למי שראו את עצמם בתור "הציבור הנאור". על כן התעורר דחף לפעול לביטול ההכרעה הזו. מקורות ההשראה נמצאו בשפע, שהרי פוליטיקאים לא רצויים בתפקידים לא רצויים הודחו כאן בעבר באופן סיטונאי.
כך היה, למשל, עם גיבורי ישראל רפאל איתן ואביגדור קהלני, שסולקו מהמשרד לביטחון הפנים בשיטת "תפור וחקור עד שהשר לא יוכל לחזור". גם יעקב נאמן ורובי ריבלין זכו למבול חקירות, שהסתיימו בכלום כי לא היה כלום, אך איבדו את משרתם. מכאן שלראשי המערכת היה ברור: הפללה, או אפילו חקירה ללא הפללה, יובילו לתוצאה הרצויה. אך כפי שאמר השבוע אלשיך: "איש לא ניחש שנתניהו יישאר בתפקידו".
המהלך היה פשוט. זה החל ברסיסי שמועות וחצאי אמיתות שהונחו על שולחנו של מנדלבליט, שנתפס בגרון על ידי פרקליט המדינה שי ניצן. בה בעת, התקשורת הנלהבת לא היתה מוכנה לקבל דבר מלבד שלילת תואר ראש הממשלה מנתניהו. אלא שמשהו השתבש: נתניהו, ברוב עקשנותו, סירב לרקוד את ריקוד המכונה המפלילה, והחליט להישאר ולהילחם.
גל אחרי גל נעשו ניסיונות להשפיע על אזרחי ישראל או על תנועת הליכוד לבחור מנהיג אחר. בבחירות סבב א' ב־2019 הונח כתב החשדות על השולחן והוכרע שראש הממשלה יועמד לדין בכפוף לשימוע. נוקאאוט מושלם לכאורה, אך נתניהו נעמד על רגליו והצליח לשרוד. אלמלא החלטתו המוזרה של ליברמן לעבור צד ולא להיכנס לממשלה, וכישלונם הקולוסאלי של בנט ושקד לעבור את אחוז החסימה, הוא היה עומד בראש ממשלה יציבה באופן רצוף.
במקום זאת המדינה נסחפה לסבבי בחירות חוזרים ונשנים. הקלף ששירת את מפלגת צלאח א־דין בהחרמת כל קשר עם מנהיג הימין היה צעקות "שוחד, מרמה והפרת אמונים". חלון הראווה היה לפיד וגנץ, אך מאחורי הקלעים מקורביו של היועץ המשפטי לממשלה דאז מנדלבליט עקבו מקרוב אחר מהלך העניינים. כל מי ששתו מאותו המסטינג. מנחם פינקלשטיין שקדם למנדלבליט בתפקידו כפרקליט הצבאי הראשי, שרון אפק שכיהן בתפקיד כמה שנים אחריו וגיל לימון, שמונה ליועצו הבכיר של היועץ המשפטי. כללי הסבירות וניגוד העניינים לא חלים על דמויות מורמות מעם כאלה.
במערכת המשפטית ספגו מכה אחר מכה, אך לא אמרו נואש. כתב האישום הוגש בצורה רשלנית, חובבנית וחפוזה, בדיוק בזמן שבו שהה נתניהו בוושינגטון כדי לדון בתוכנית המאה. לזכותה של מפלגת צלאח א־דין, ייאמר שחבריה עמדו בצד שלהם בעסקה. הציבור הישראלי קשה העורף וגוש החרם הם אלה שהתקשו לספק את הסחורה. למעט ההפוגה של ממשלת השינוי הקצרה.
זו היתה תוכנית פוליטית כמעט מושלמת, כזו שלא היתה יכולה להיכשל לכאורה. כשם שהטיטאניק לא היתה יכולה לטבוע. אך מנדלבליט, ניצן ואלשיך המשיכו לנגן על סיפון החקירות עד הפגיעה בקרחון המציאות. כי בניגוד לכל הסיכויים, נאלצו הפוליטיקאים של מערכת אכיפת החוק להתייצב בבית המשפט ולספק ראיות.
להתנהל בעולם שבו העובדות מדברות, ולא השופרות. וכך, פיסה אחר פיסה, נחשפו גודל השקר, החובבנות והקונספציה. ואם לא די בכל אלו, גם נוצרה תגובת נגד. ערוותם הפלילית של משתילי הרוגלות וחוקרי הקשישות התגלתה. כעת הם תקועים עם תיק מסובך וחסר סיכוי להרשעה לפחות בסעיף השוחד, ועם ועדת חקירה לחקר הפגסוס שתלויה מעל ראשם.
קרב המאסף
זה לא היה אמור להיות ככה. המשוגעים אמורים להיות משוגעים, המלאכים אמורים להישאר מלאכים. אך הפוליטיקה הישראלית, כך לומדים במערכת אכיפת החוק, מלאה הפתעות. היא גם עדיין מבוססת על הכרעת המצביעים. בבניין בית המשפט העליון, וגם בזה של משרד המשפטים, נראו השבוע אנשים מבועתים ומבוהלים. דבריו של אלשיך הבהירו להם שאם הוא נופל, מייד אחריו נופלים כולם.
תקוותם האחרונה - קרב המאסף - נשענת כעת על שריפת האסמים. הסרבנות, הקריאה למרי אזרחי ואזהרות האדמו"ר אהרן ברק וקצינים בכירים מפני "מלחמת אחים". זה מחיר התפירה, שכל אזרחי המדינה משלמים. מחיר הקשרים בין שוטרים, פוליטיקאים, משפטנים ויועצים. מחיר ההתערבות בסדרי השלטון של הדמוקרטיה. מי שלא הבין זאת עד היום, בוודאי מבין זאת עכשיו לאור ההתפתחויות האחרונות. ואם לא, אולי שישאל את עצמו אם זה דווקא הוא שנמצא בצד של הקונספירטורים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו