פורום קהלת - לא מה שחשבתם: במכון הכי מושמץ יש יותר ליברליזם מאשר בקרב המפגינים נגדם

שני מיילים מסקרנים שקיבלתי מפורום קהלת - האחד נייר עמדה של הכלכלן מיכאל שראל נגד התקציבים הקואליציוניים לחרדים, והאחר של החוקרים דן גפן ומורין אמיתי על תוכנית עבודה למאבק בתופעת הפרוטקשן - הובילו אותי אל משרדי המכון בפאתי ירושלים בתחילת השבוע.

אף שלא ממש אופנתי להגיע למקום ללא שקי חול, שלטים "משת"פים של דיקטטור" וכיוצא באלה - חומרי התעמולה שמחלקים למפגינים בימים הללו - הגעתי חמושה רק בכמה שאלות. גם אלה לא מצרך אופנתי בתקופה שבה לכולם סימני קריאה, בעד ונגד, חרמות ונאצות.

אחרי שיחה עם שראל, העומד בראש פורום קהלת לכלכלה, יצאתי מבולבלת. שראל נודע בעמדותיו המורכבות נגד הרפורמה במתכונתה המלאה והנוכחית. הוא אמנם סובר שיש לקדם תיקונים במערכת המשפט כדי שידי הדרג הנבחר לא יהיו כבולות כפי שהן כיום, אבל גם חושב שעסקת החבילה כפי שהוצעה מסוכנת לעתיד ישראל כדמוקרטיה. כאמור, עמדות מורכבות לא מצליחות למצוא את דרכן לשיח הדיכוטומי, אך מתברר שבמכון המחקר הזה הן מצרך די נפוץ.

דווקא חילוקי הדעות מאפשרים שגשוג

שראל יצא גם נגד הכספים הקואליציוניים שחולקו בנדיבות לטובת החינוך החרדי, נטול לימודי הליבה. העמקת הפערים בין הילד החרדי ליתר ילדי ישראל לא טובה לעתיד הכלכלה הישראלית. היא גם לא טובה לאותו הילד ולמשפחה שיקים. הנתונים שהראה לי במהלך השיחה היו גם חלק מדברים שפורסמו בשם משרד האוצר נגד אותו תקצוב פוליטי חדש.

כשיצאתי ממנו אמרה לי חוקרת אחרת: "אני לא ממש מסכימה עם הדברים של מיכאל על המגזר החרדי". היא, אגב, עובדת על הבניה נכונה יותר של הליכי עבודה בין השלטון המרכזי למקומי, תוך ניסיון להאציל יותר סמכויות למי שפוגשים את התושבים ברמה היומיומית. יאללה, ליברליזם וריבוי דעות במכון הכי מושמץ בארץ על ידי הליברלים בעיני עצמם.

דווקא במקום שנראה כאילו הוא המוסד לחירוב הדמוקרטיה הישראלית, ניכר כי חילוקי הדעות והפערים בין חוקרי המכון הם אלו שאפשרו לו לשגשג בשנים האחרונות. אל מול מכוני מחקר חד־ערכיים כמו המכון הישראלי לדמוקרטיה, קרן ברל כצנלסון ואחרים שכותבים ניירות עמדה וחוקים לחברי הכנסת למכביר, שאלת הלגיטימיות של עבודת מכוני מחקר בשיתוף פעולה עם נבחרי ציבור נשאלת רק כאשר המכון עונה לשם "קהלת".

מאבקים חברתיים חשובים לא ייצאו לדרך

עשור במסדרונות הכנסת ובחדרי הוועדות ושל נבחרי הציבור עצמם סיפק לי הזדמנויות רבות להציץ בשלל הניירות המונחים על השולחנות. בשנתיים האחרונות היו אלה של קרן ברל כצנלסון על שולחנותיהם של חברי המחנה הממלכתי (כחול־לבן) והעבודה, ולפני כן ערב־רב של מכונים, הצעות חוק וסיכומי נושאים. חברי הכנסת שמגיעים לעבודת החקיקה מוצאים את עצמם מוצפים. סדר היום בכנסת תובעני, ולצורך הלמידה המהירה מתגייסים מכוני מחקר מימין ומשמאל.

כך, למשל, הגישה ח"כ לשעבר גבי לסקי הצעת חוק, שנכתבה בשיתוף עם הקרן, לפישוט ולהנגשה של תלושי שכר ב־2022, והמכון הישראלי לדמוקרטיה מקדם, או מנסה לפחות לקדם, חוקה בהסכמה כבר שנים דרך חברי כנסת שונים. 

הצלחת האגף המשפטי של הפורום ביוזמת הרפורמה במערכת המשפט עשויה כעת להיות לה לרועץ. הגם שמנכ"ל הפורום מאיר רובין ואחרים אומרים כי אין לקדם את כל החוקים כעסקת חבילה אחת, הרפורמה שהוציאה מאות אלפים לרחובות נקשרה בשמם אולי לבלי שוב. בימים אלו של רדיפה מחשבתית, חברי כנסת לרוחב כל המפה הפוליטית שעבדו עם המכון, בין היתר בנושאים כלכליים וחברתיים, חוששים להיתפס כשהם שואבים מידע מהפורום.

הפחתת רגולציה על עסקים, רפורמה במכון התקנים, הגברת הביקורת של הכנסת על הממשלה דרך הוועדות ומאבק בפרוטקשן לא ייצאו לאור באווירה הזו, ומי שניזוקים מכך שגם רעיונות טובים נשמרים במגירה הם האזרחים.