סיקור המתקפה אתמול (ראשון) על ח"כ שמחה רוטמן באוניברסיטת תל אביב, התמקד בצעקות נגדו ובליווי השוטרים אבל דווקא מה שעשו לרכבו של רוטמן, מלמד על הצרה שיצרה המחאה נגד הרפורמה המשפטית.
הרכב של רוטמן כוסה כולו במדבקות "שלום עכשיו" ו"דמוקרטיה או מרד". רועי נוימן, אחד ממובילי המחאה, לגלג לקריאתו של ח"כ ניסים ואטורי מהנשיא לגנות את ההתקפה על רוטמן, וכתב בזלזול: "יואו, איזה ברברים! שמו סטיקרים! על רכב!".
בוז ומיצג שפחות: מוחים באוניבסיטת תל אביב נגד רוטמן | צילום: גדעון מרקוביץ'/TPS
וזה בדיוק הסיפור כולו: הפגיעה ברכוש של חבר כנסת עוברת בזלזול ובלגלוג. זה מה שקרה לראשי המחאה. לאורך 21 שבועות הם נרמלו התנהגויות אלימות, וקבעו רף חדש של התייחסות לעבירות שבעבר היו אסורות ומוקעות. לא רק שאין כאן גינוי - אלא יש כאן זלזול ואפילו מתן לגיטימציה מסוכנת.
קחו את אירוע חסימת הכבישים. בעבר מדובר היה בדרמה של ממש. שופטת ביהמ"ש העליון עדנה ארבל אפילו כתבה בשנת 2005 על חסימת כבישי איילון בידי שני צעירים שמחו על תכנית ההתנתקות: "הבעת מחאה, כואבת ככל שתהיה, נעשית באמצעים שיש בהם לסכן באופן ממשי חיי אדם, ואת שלומו ואת ביטחונו של ציבור גדול. לא ניתן לחצות קווים אדומים תוך נשיאת דגל של השקפת עולם - תהא אשר תהא".
והיום? חסימת איילון הפכה להפנינג החדש של מוצ"ש, עם תוספת הבערת מדורות באמצע הכביש (!), כך שלא יצטרכו להרחיק עד ל"ברנינג־מן" להשלמת החוויה.
ככל שהאירועים האלימים הלכו והתגברו בחודשים האחרונים, נהיינו קהים לזה. בפעם השלישית שבה ניר ברקת הותקף כבר בקושי שמענו על זה, סרבנות צבאית שבעבר נגמרה בכלא "הוכלה" ו"הובנה", גניבת טנק מאתר הנצחה בגולן הסתיימה בדאחקה ובחיוכים, ואחרי שזורקים כסף על חרדים או שעושים מצור על בני ברק (גם בכפר קאסם יש שיעור מתגייסים נמוך, ואף אחד לא מכריז על מצור...) - אף אחד כבר לא מתרגש מקריקטורות על חרדים, כסף ואף ארוך.
ביקורת על הממשלה היא מותרת ואף רצויה, אך הגבהת רף האלימות והנרמול שלה הם אסון לעתיד שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו