אי אפשר לפספס את הביקורת הקשה, שלטעמי גם לא הוגנת, המופנית כלפי אלו שמחפשים להכניס את המחאה נגד הרפורמה המשפטית אל יום הזיכרון ואל יום העצמאות.
הביקורת הזו מפתיעה למדי, כי רק לפני שנה, בטקס יום הזיכרון לנפגעי פעולות איבה בהר הרצל, צפינו בקריאות חריפות לעבר ראש הממשלה דאז נפתלי בנט. אחד מאלו שהפריעו לבנט בנאומו הוא פעיל ימין שנוהג להפגין עם שלטים "שמאלנים בוגדים?" ועל פי דיווחים הועסק על ידי הקמפיין של מפלגת הליכוד. הגדילו לעשות כמה פעילי ימין שהפגינו בנובמבר 2020 מחוץ לבית משפחת פרקש, ששכלה את בנה הטייס תם ז"ל במלחמת לבנון השנייה. "הם איבדו בן - אז מותר להם להשמיץ את ראש הממשלה", אמרו אז המפגינים נגד המשפחה השכולה. "למה? הם היחידים שאיבדו בנים?".
אלו שתומכים בממשלה המכהנת שוכחים שבזמן ממשלת בנט כל האמצעים מבחינתם היו כשרים: להגיע לבתים של חברי הכנסת ממפלגת ימינה ולשבש את שגרת חייהם של בני משפחותיהם. זכור במיוחד האירוע שבו כינה רמי בן יהודה את אשתו של זאב אלקין, מריה, "רוסייה" ו"בוגדת".
כיום, השרה עידית סילמן, שספגה הפגנות בשיא עוזן, בעת שהיתה חלק מהממשלה הקודמת, מחבקת היום את אותם מפגינים שהפגינו והטרידו אותה ללא הפסקה ליד ביתה.
ואם פוליטיקאים מהקואליציה ייצאו בגינויים במקרה של מחאה במהלך טקס ממלכתי, לא צריך להתרגש. כי רק לפני שנה הם חשבו אחרת לגמרי. "אם לומר את האמת, להורים שכולים מותר בהחלט לצעוק על בנט", אמרה חברת הכנסת, והיום השרה, גלית דיסטל אטבריאן. "מה זה לצעוק - לצרוח. גם על נתניהו, גם עלי אם בא להם, מותר להם לצעוק ביום הזיכרון, ביום העצמאות, ביום שלישי אקראי באמצע שבוע".
תומכי הממשלה סבורים שבחודשיים האחרונים טיפחו ראשי האופוזיציה ומובילי המחאה "שיח אלים", ובשל כך אנחנו בדרך להתלהמות ביום הזיכרון וביום העצמאות. אבל האמת היא שהגמל אינו רואה את דבשתו. האלימות במדינה הזו מתחילה מלמעלה - בבית המחוקקים. שם 120 חברי כנסת לא יודעים לשים מחסום לפיהם, והם, ורק הם, מביאים את ישראל בשנתה ה־75 למצב הקשה שהיא נמצאת בו.
מחאות במשטר דמוקרטי זה דבר חשוב ואפילו נחוץ. אסור לתת לממשלות לעשות ככל העולה על רוחן, אך יש נקודה שאסור לחצות והיא בטקסים ממלכתיים, בימי זיכרון ואפילו בבתי כנסת. אבל זה צריך להיות הדדי משני הצדדים, ולא רק מצד אחד של המפה הפוליטית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו