הלך הרוח הישראלי הוא מטוטלת שאינה יודעת מנוח. כמעט מעציב לחשוב על הסנטימנט הציבורי ששלט פה במהלך חודשי הסתיו האחרון, לפני הבחירות לכנסת ה־25. ב־1 בנובמבר, עם היציאה לקלפי, קראה הכותרת הראשית של "ישראל היום": "להצביע כדי להכריע". היה זה שיקוף קולע למדי של העייפות, הייאוש והמועקה שפשו בין אזרחי ישראל לאחר ארבע מערכות בחירות.
הכמיהה היתה למערכת בחירות חמישית מכרעת. תוצאות שיתירו את הסבך, שיהיו נחרצות ושיבשרו על יציאה לדרך חדשה, שבה "משילות" אינה רק עניין ביטחוני או ביורוקרטי, אלא מצב נפשי בסיסי: הבנה שיש נבחרים בירושלים, מנדט בידם ויושרה בליבם.
וכך באמת אירע. גוש הימין בראשות נתניהו קיבל 64 מנדטים. רבים נוטים להדחיק זאת, אך בשבועיים שלאחר היוודע התוצאות, התחושה הלאומית היתה של התרת ספקות. כן, גם בצד השמאלי של המפה. רגש הפספוס הגדול, שנטוע בלבבות רבים כיום, מקורו בזניחת אותו רגע של חסד - במהירות, ביד שלומיאלית וברגל גסה.
מחלוקת מהסוג הקשה והעמוק ביותר
המשא ומתן הקואליציוני נטף חשדנות הדדית קיצונית, גם במושגי פוליטיקה ישראלית. וכשכבר הוקמה הממשלה, עשו חבריה לילות כימים כדי לבזבז את רגעי האשראי היקרים - בציוצים פוגעניים, בהבהרות מאולצות ובהצעות חוק שלא ראו את טובת הציבור מקילומטר. במקום להתכנס לעבודת מטה במשרד, החלה ריצת אמוק בלתי מנומקת לעבר שינויים חפוזים ונקמות. זו הטרגדיה: הממשלה הראשונה שקיבלה זה שנים כוח גדול דיו ליציבות, עשתה הכל כדי להשליכו בצד הדרך, וגרמה לתוצאה ההפוכה.
ההכרזה על הרפורמה הונחה על המסד הזה, שהפך רעוע מדקה לדקה. תחושת הרדיפה הפוליטית הביסה את צדקת הדרך של התיקון ההכרחי, מרחיק הלכת, שנחוץ למערכת המשפט. בדילמה בין חכם לצודק, לא היתה שאלה - הקואליציה היתה שניהם.
וכך, במהירות שיא, המרחב הישראלי הוצף במחלוקות מהסוג הקיומי והקשה ביותר. מנת חלקנו בחודשים האחרונים היא הריחוק וההתרחקות, הקיטוב, היעדר השיח, ההתגוננות, הפניית הגב וההתבצרות. התחושות הללו נוכחות בכל בית ישראלי, בכל מקום עבודה, בכל שכבה, בכל יישוב. המועקה הזו השתלטה עלינו כקולקטיב לאומי שמורכב מגוונים, דעות וערכים שונים - ובכל זאת מתגודד סביב סיפור אחד משותף, שאינו נתון לפרימה. היא מקשה על אנשים לתפקד, היא מקשה על המדינה לתפקד.
הסיפור נפרם לנגד עינינו
ואותו הסיפור המשותף - הוא נפרם לנגד עינינו. הוצאת הסרבנות מבקבוק הלגיטימציה הפוליטית היתה מעשה קיצוני, אסור ומבהיל של המחאה. עלינו לשאת תפילה שמשמעותו תהיה בת־תיקון בטווח הקצר. כבר בשבוע האחרון הוא גרר תגובת נגד, בדמות "תיוג" של אזרחים סוג א' וב'. זהו תיוג פופוליסטי, מכליל ופוגעני. לנציגות הרוב בדמוקרטיה יש הזכות לקבל הכרעות דרמטיות גם מול מיעוט ששולט במוקדי כוח (הפיננסיים, האקדמיים, הביטחוניים), אך נחיתותה המעמדית אינה פוטרת אותה מאחריות למרקם החברתי והלאומי. מניעת קרע שסופו מי ישורנו היא חובה מוסרית של הממשלה.
הימים האחרונים, מאז עצירת החקיקה ותחילת ההידברות בבית הנשיא, סיפקו תצלום אווירי של המצב. הוא אינו מרגיע. ההפוגה הזמנית חידדה את החשש מהבאות. לעת עתה, גם לא ניכרת כנות במהלך. הידברות אמיתית חייבת לבוא לצד היחלצות, ולו זמנית, מהנרקיסיזם וההתמקדות של כל צד בדעותיו ובאמונותיו, והפניית מבט אמיתי אל אמונות ודעות אחרות. אם זו אינה פעולה כנה - היא נועדת לכישלון.
החברה הישראלית נמצאת במצב של להיות או לחדול. האירוע המשותף שקרה פה במשך 75 השנים האחרונות לפתע מאוים ומטולטל, וסכנה חברתית של ממש מרחפת מעליו. וזו גם הסיבה הגדולה לאופטימיות; מצב הצבירה היהודי והציוני נע לאורך ההיסטוריה סביב הסכנה התמידית שפשוט לא נהיה. ההישרדות היא כורח, הצלת המפעל היא המשימה. לכן, לעם ישראל אין אפשרות שהשיחות בבית הנשיא יסתיימו בלא כלום. זו זירת קרב שמתוכה חייבים כולם לצאת על הרגליים. בשן ועין, אבל בחיים, וביחד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו