פשרה מוסכמת - זה עדיין אפשרי

הוויכוח החוצה כיום את ישראל בעניין הרפורמה המשפטית וסמכויות בית המשפט העליון הוא ביסודו דיון חיוני על אחת השאלות הגדולות בסוגיית הממשל-העצמי הדמוקרטי. בכל דמוקרטיה מוכרח להתקיים איזון בין ממשל ייצוגי, המתבסס על פרלמנט נבחר ועל רשות מבצעת נבחרת, לבין מערכת משפט עצמאית המגינה על זכויות היסוד ושומרת על שלטון החוק. המערכת החוקתית בישראל – ליתר דיוק העדר החוקה בישראל – יצרו לָקונות שבית המשפט העליון מילא באופן פעיל בעשורים האחרונים, בתהליך שהחל ב"מהפכה החוקתית" של נשיא בית המשפט לשעבר אהרן ברק בשנות התשעים. מהפכה זו עוררה ויכוחים רציניים בשאלה אם בית המשפט סיפח לעצמו סמכויות ותפקידים שבמדינה דמוקרטית אמורים להימסר לגופי ממשל נבחרים.

קרן תקווה משמשת זה שנים רבות במה לדיונים הללו, ברמה הרעיונית – תחילה בכתב העת 'תכלת', ובהמשך בכתב העת 'השילוח', ובאנגלית בכתב העת המקוון 'מוזאיק' (ביניהם למשל נאום של דוד בן-גוריון משנת 1949 שבו הוא הסביר מדוע אין לישראל חוקה). הוויכוח הנוכחי על הרפורמה המשפטית לא צץ פתאום משום-מקום, ואין הוא יציר כפיה של ממשלת נתניהו החדשה. הסוגיות שעל הפרק – ובתוכן שיטת המינוי של שופטי העליון, היקף הסמכות של בתי המשפט והביקורת השיפוטית, תפקיד היועצים המשפטיים במערכת השלטון, ומכלול הפרדת הרשויות בדמוקרטיה הישראלית – נידונו לאורך עשרות שנים. השיטה הנוכחית גורמת זה שנים לישראלים רבים להרגיש שהדמוקרטיה הייצוגית בישראל אינה מייצגת אותם, ושאליטה משפטית צרה, שבמידה רבה ממנה את עצמה, כופה את ערכיה שלה על המדינה ועל החברה.

דמוקרטיה אמיתית לוקחת סוגיות כגון אלו ברצינות. אין בכך כדי לקבוע מה בדיוק יש לתקן ואיך. כשם ששיטות המשטר בארה"ב, בקנדה, בבריטניה ובאוסטרליה שונות זו מזו, כך גם הדרך שישראל תבחר לה תשקף את ההיסטוריה, הפוליטיקה והחברה הייחודיות של ישראל. ישראל יכולה כמובן לשאוב מן החוכמה שהצטברה במסורות משפטיות ומשטריות אחרות, וללמוד מפי משפטנים נבונים מרחבי העולם – ועדיין, שאלת המבנה החוקתי של ישראל היא שאלה שרק אזרחי ישראל צריכים לענות עליה.

בדמוקרטיה אמיתית יש תמיד סיעות שונות, מפלגות שונות ואינטרסים שונים המתנגשים כולם בזירה הציבורית. הדיון בארה"ב על אשרור החוקה לא היה שלֵו במיוחד, אבל גודל השעה דחק את האנטי-פדרליסטים, מתנגדי החוקה, ואת תומכיה הפדרליסטים ללבן את הדברים, את משמעותם הפוליטית ואת טעמיהם, ולרדת לעומק סוגיית המבנים שיבטיחו את החופש באמריקה. כשם שאדמס התכתש עם ג'פרסון, וג'פרסון התעמת עם המילטון, כך גם עשו בגין ובן-גוריון בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל; זוהי הדרמה של החיים הפוליטיים בחברה בריאה.

באומה חזקה, סיעות שונות אלו מתאחדות סביב נאמנות נעלה מן הנאמנות המחנאית: הנאמנות למדינת-הלאום עצמה. הדבר נכון ביתר שאת בישראל – המדינה היחידה של העם היהודי, מדינה צעירה שנולדה מחדש בנס. הממשל בישראל אכן צריך להיות בידי הישראלים בלבד, אבל לכל היהודים בעולם יש חלק ונחלה בעתידה. כתומכים פעילים של ישראל, אנו מאמינים שרפורמות זהירות נחוצות לשם השבת איזון דמוקרטי יותר בין הרשויות בישראל. בה בעת, צר לנו מאוד לראות איך הדיון הדחוף והחשוב הזה מתגלגל לכדי שסע חריף ותחושה של משבר פוליטי. הרטוריקה הנשמעת עתה, ובכלל זה האשמות ב"בליצקריג" וב"פשיזם", שלא לדבר על אזכורים פזיזים של "מלחמת אזרחים", אין לה מקום בשיח הפוליטי בישראל. זה הזמן למדינאות ולפשרה, לא להאשמות נמהרות ומתסיסות. זה גם הזמן שמנהיגים מן המרכז יתייצבו ויפשילו שרוולים.

קץ לסרבנות

כראשי קרן תקווה, וכיהודים מן התפוצות המחויבים כל חייהם לציונות ולמדינת ישראל, שאלנו את עצמנו מה צריך להיות תפקידנו בוויכוח הזה. ברור שתפקידנו אינו להחריף את הלהט ולהעמיק את המחלוקת. להפך: נראה לנו כי כל היהודים, וכל ידידיה של ישראל, ראוי שיסייעו במיתון הרטוריקה ובנטישת הדיבורים והמעשים שהשפעתם היחידה היא החלשתה של מדינת ישראל. לדעתנו, הדרך הטובה ביותר היא משא ומתן והסכמה רחבה, שיובילו לקבלת אותן רפורמות שיש רוב דמוקרטי גדול המצדד בהן, ודחייתן של רפורמות אחרות. דומה כי לשם כך צריכים מנהיגי הרפורמה להסכים כי חלק מההצעות שלהם טעונות זמן רב יותר לחשיבה, לדיון ולשכנוע הציבור; ומנהיגי המתנגדים צריכים להחליף את ההפגנות בשיחות ולשים קץ להתארגנויות לסרבנות שירות בגופים חיוניים. מנקודת מבטנו כמשקיפים אנחנו יכולים רק לקוות שישראל תתקדם לקראת כינון חוקה של ממש, מתוך דיון עמוק ומתחשב על מבני העומק של הממשל העצמי של ישראל.

היטיב לומר זאת נתן שרנסקי, הפטריוט היהודי והמדינאי, במאמרו לאחרונה ב'טיימס אוף יזראל':  "האיום הגדול ביותר שאנו ניצבים בפניו כיום הוא לא אישורה או ביטולה של המהפכה המשפטית... לא, הסכנה האמיתית היא שנפסיק לדבר זה עם זה, נפסיק לבנות הסכמות רחבות, נפסיק למצוא מקומות שבהם אנו יכולים לומר 'כן' זה לזה ולערכים שאנו עדיין חולקים".

אנו מקווים שהדיון הציבורי בישראל עדיין יכול להניב תוצר שישפר את הדמוקרטיה בישראל ויאזן בין שלטון הרוב והממשל הייצוגי לבין הסמכות החיונית של מערכת המשפט להגן על זכויות יסוד. זה אפשרי – אם כל הצדדים יסכימו כי מנהיגות אמיתית עכשיו פירושה פשרה מוסכמת ומושכלת שתושג במסגרות הדיון, הרשמיות והבלתי-רשמיות, שמציעה הדמוקרטיה הישראלית.

אליוט אברמס הוא יו"ר קרן תקווה ואריק כהן הוא מנכ"ל הקרן