"יש סיכוי שלא נכיר את המדינה שלנו יותר"

השיח אמש בהפגנות, במיוחד בין הורים לילדיהם, שימש עדות נוספת לתהום ההולכת ונפערת בין החלקים השונים המרכיבים את החברה הישראלית.

הילדים שהגיעו לירושלים, או יצאו לגשרים בגוש דן, כבר לא ימצאו דבר במשותף עם הילדים של אלמוג כהן, שמחה רוטמן או טלי גוטליב. ההורים שמכתיבים סדר יום לילדיהם, עצמאיים וביקורתיים ככל שיהיו, מסלילים אותם לצורת מחשבה ודרך חיים מסוימת. מי שחושב שבעוד פחות מעשר שנים הילדים הללו יתגייסו לצה"ל וישכחו את מה שמתרחש כאן בימים האחרונים, מספר לעצמו סיפור סינדרלה עם סוף טוב.

במציאות, הפערים בחברה הישראלית הולכים ומתרחבים מדי יום. מספיק היה להאזין לשיחות שבהן נשמעו משפטים כגון "יש סיכוי שלא נכיר את המדינה שלנו יותר" או "תמיד תהיה לנו תל אביב", בשביל להבין שאם דברים לא ינועו בקרוב לרגיעה, כל צד יסתגר בעמדותיו באופן הרמטי. על אף הניסיון לאפיין את המפגינים בימים האחרונים (כ"אשכנזים", "עשירים", "תל אביבים" וכדומה), נדמה שכל ניסיון כזה נעשה בעיקר למען כותרות, או ככלי לניגוח פוליטי.

אם בכל זאת מחפשים את מי שנעדרת מההפגנות הללו, הרי זו האוכלוסייה הערבית, שנכון לעכשיו מדירה רגליה מההפגנות כאילו היא חיה במדינה אחרת, וכאילו לא באמת אכפת לה ממה שמתרחש כאן. מילא שנציגיה בפרלמנט רופסים כהרגלם, אבל האם אוכלוסייה שלמה באמת לא חושבת שמה שמתרחש כאן קריטי גם לה?

רוב הציבור אדיש

הפגנת יום האתמול בירושלים לא הגיעה לאיזה קתרזיס מיוחל, למעט העובדה שמי שהשיגו מקום ברכבת חזרה למחוז חפצם, הרגישו כאילו זכו בכרטיס הגרלה, נוכח הדוחק המסוכן לפרקים בקרונות. ייתכן שרוב הציבור הישראלי אדיש להפגנות, אבל בסופו של דבר גם מי שבחרו ללכת לעבודה או לשלוח את ילדיהם לבית הספר, מרגישים את מה שמתחולל במדינה הזאת: בפקקים, בעליית המחירים ובשיח בבתי הקפה.

ההפגנות האחרונות דוחקות גם את מי שחייהם מסתכמים במרדף אחר פרנסה ובצפייה בריאליטי, לנקוט עמדה לכאן או לכאן, ובעיקר להתעניין במתרחש סביבם. האדישות אפשרית כמובן, בטח בעידן שבו אנו חיים, המעודד התבדלות ואפס תנועה במרחב, אבל בסוף דווקא אלו שיושבים עתה בשקט מעוררים דאגה, נוכח חוסר האכפתיות.

אנשי הימין שהסתובבו באזור ההפגנה בירושלים התעקשו לציין, שוב, שבסופו של דבר מדובר בקושי ב־100 אלף אנשים שהגיעו באמצע השבוע להפגין מול הכנסת. עם זאת, בשום סיטואציה הטיעונים הללו לא התלקחו למצב של אלימות. למרות זאת, השקט היחסי אינו יכול להסתיר את העובדה שמתחת לפני השטח, הפערים בין שני צידי המתרס של החברה הישראלית הולכים וגדלים, והסיכוי להידברות הולך וקטן.

לאחר שכולם ירדו בתחנת הרכבת והתפזרו ברחובות עם דגלי ישראל, ספגו חלקם הערות מעוברי אורח. אחרים דווקא צפצפו בתמיכה. ההבדלים בין תל אביב שעוד ניסתה לשמור בקושי על יום עבודה תקין לבין ירושלים, שהשתעבדה סופית להפגנות, הורגשו לרגע. מהדורות החדשות שהודיעו על פיגוע נוסף בעיר הקשוחה שזה עתה עזבו, הזכירו לכולם שבסוף אנחנו עדיין במזרח התיכון.