לקדש את זכות הדיבור: בוועדת החוקה צריכים יותר להקשיב, פחות להשתיק

מי שעוקב אחר ההליכים הלקויים בדיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת מתרשם מהסיטונאות שבה מורחקים קוראי קריאות ביניים מן הוועדה - חברי כנסת ואורחים-מוחים.

יו"ר של הוועדה בעבר מציינים כי לא היה לכך תקדים. ועדת החוקה בכנסת הייתה ידועה בדיונים המעמיקים בשיתוף כל חבריה, בהזדמנויות שניתנו להבעת עמדות שונות ובאוזן כרויה למצוקות המשתתפים שלעיתים התנקזו לקריאות ביניים.

לא כאלה הם פני הדברים כיום - רק צירוף של קהות להליכים מסורתיים, אוזן ערלה למצוקות והתעלמות מהמורשת היהודית יוכלו להסביר התנהלות תמוהה זו. לזכות הזעקה - זעקת הדל - מקום של כבוד במורשת היהודית; קשב של כבוד ל"שיח הנמצאים במצוקה".

המטרה: להשמיע את מצוקת הפרט

את זכות הצעקה לא המציא יוסף חיים ברנר בוועידת היסוד של ההסתדרות, בחנוכה תרפ"א (1920). במהלך ישיבה היסטורית זו התפרץ ברנר לדברי הנואם. יו"ר הוועידה העיר לו על כך שהוא אינו ציר, ועל כן אין לו רשות דיבור. ברנר, מצידו, לא נשאר חייב: "רשות הדיבור אין לי, אבל זכות הצעקה יש לי".

זכות הצעקה נשמרה במשך שנים רבות בקהילות ישראל. היא התבטאה בעיכוב התפילה שכוונתה המפורשת הייתה למשוך תשומת לב כדי להשמיע את מצוקת הפרט בציבור. העדויות הראשונות לכך בנות כמעט אלפיים שנים. הן נמצאות כבר בארץ־ישראל במאה השלישית, והן חוזרות בדוגמאות מקהילות שתחת שלטון האסלאם והנצרות.

עיכוב ההפרעה לסדר נועד לצמצם מעשי עוול ופגיעה בחלשים. הקהילות כיבדו את הזכות זו, ולו משום החובה הדתית של "קהילה קדושה" להיענות לצעקת הפרט, משום שהתפילה אינה נשמעת אם יש חשש לעוולה כלפי הזולת. כדברי הפסוק: "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי־תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ישעיהו, א' 15).

היבט מסורתי דמוקרטי

העדויות ההיסטוריות הן על עותרים וצועקים שונים ובהם: אב זקן שבנו סירב לפרנס אותו, עותרים שדיון בענייניהם נדחה ומי שהופצו עליהם שמועות מביישות (שיימינג). הבולטים בעותרים בדרך הצעקות היו יתומים ונשים, והנוסח חוזר בצורה דומה: "העותרת צועקת אליכם לעזרה (בערבית־יהודית: וקד כונת אסתגאת אליכם - מב"ש) כמו שחייבת בת ישראל לצעוק לעזרה אל דייני בית ישראל ואל קהילות ישראל".

באחת מסדרות ההשתקה של הזועקים בצר להם לפני מליאת הוועדה חזר היו"ר שמחה רוטמן על דברים קשים שלו נגד הצועקים: "אין דבר שיותר מסמל את חוסר הכבוד לדמוקרטיה ולתרבות הדיון ממה שראינו". ניתן היה להבין את דבריו לו הצועקים היו מנבלים את פיהם או מנסים לשבש את היכולת להתדיין על חקיקה.

אך הקוראות והקוראים ביקשו להשמיע את קולם, נהמת ליבם, והם עשו זאת לאחר שהיו"ר עצר בעדם מלדבר שוב ושוב. לצעוק כשנסתתמו אפיקי דיבור זוהי היא זכות יהודית מכובדת ומושרשת, ומהיבטיה הדמוקרטיים ביותר של המסורת שלנו.

"זכות הדיבור לחברה הקדושה"

שירו של גרין (בפי להקת "נקמת הטרקטור") על "זכות הצעקה" בעקבות ברנר מיטיב להביע את העוצמה שבתחושת הדל הזועק, מי שחוֹמה חוסמת ממנו את אפשרות הביטוי ללא מוצא:

רְשׁוּת הַדִּבּוּר לַחֲבֵר סַכִּין

רְשׁוּת הַדִּבּוּר לַחֲבֵר פַּחַד

רְשׁוּת הַדִּבּוּר לַחֲבֵר יֵאוּשׁ

רְשׁוּת הַדִּבּוּר לַחֲבֵר בְּחִילָה

זְכוּת הַצְּעָקָה לִי, זְכוּת הַצְּעָקָה לִי

זְכוּת הַצְּעָקָה לִי, זְכוּת הַצְּעָקָה לִי

רְשׁוּת הַדִּבּוּר לַחֲבֵר זָרוּת

רְשׁוּת הַדִּבּוּר לַחֲבֵר אִבּוּד לַדַּעַת

זְכוּת הַדִּבּוּר לַחֶבְרָה הַקְּדוֹשָׁה

זְכוּת הַצְּעָקָה לִי

זכות הצעקה היהודית הייתה חיונית וחשובה לניהול חיי הציבור במשך מאות שנים. חיוני לזכור אותה גם היום. היא מזכירה דווקא את זכות העמידה של עותרים בימינו לפני מערכת המשפט, זכות שגם עליה מאיימת ההפיכה המשטרית שבשערינו. יו"ר ועדת החוקה תובע את זכותו להשתיק אחרים בשם הדמוקרטיה והמסורת. שתיהן גם יחד עומדות נגדו, דווקא עם הצועקים אל הקהל.

פרופ' מנחם בן־ששון, יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת ה־17, הוא נגיד האוניברסיטה העברית ירושלים וחוקר תולדות עם ישראל בארצות האסלאם