תגובתם האוטומטית של שרי הימין בממשלה לפינוי המאחז הבלתי חוקי "אור חיים" בליל חמישי האחרון לימדה שהם עדיין לא הסתגלו למעמדם החדש. הם כבר לא אנרכיסטים שפועלים לתיקון עולם: הם החוק.
במדינת ישראל יש דרך להקים ישובים. היא עוברת בתהליך סדור ולא קצר של דיונים ואישורים. מי שמבקש לבטל את הקו הירוק ולהחיל ריבונות ישראלית גם על צדה המזרחי, חייב לנהוג כפי שהתהליך מחייב בצדה המערבי. במלים אחרות: בדיוק כמו שאף-אחד לא יקום בבוקר ויחליט להקים מאחז לזכרו של מישהו בנגב, בשפלה או בגליל, כך זה לא אמור לקרות גם ביו"ש. בטח שלא תחת הממשלה הזאת.
עימותים במהלך פינוי המאחז "אור חיים" על שם הרב דרוקמן
ספק אם מפעל ההתנחלויות היה מגיע לאן שהגיע ללא פעילותו הלא חוקית. מסבסטיה ואלון מורה ועד לאור חיים עובר קו מקשר, שחוצה את ארבעה וחצי העשורים שמפרידים ביניהם. עיקרו: מעשים בשטח הפכו לעובדות קיימות ולישובים חיים, לעתים קרובות בניגוד לעמדת הממשלה שכיהנה בירושלים (או לכל הפחות בהעלמת עין שלה).
יש כמה שרים וחברי כנסת ממפלגות הימין שהיו חלק מהפעולות האלה. יש ביניהם גם מי שצברו בדרך עימותים עם רשויות החוק. הם מכירים את התהליכים היטב; על כוחות הביטחון לפנות מאחז באופן מיידי (כשהוא "רטוב"), כדי שלא ייקבעו עובדות בשטח. העובדה שזה לא קרה במאי אשתקד באביתר יצרה משבר פוליטי וחוקי, שלא נפתר במלואו עד היום. הלקח במערכת הביטחון היה ברור: כל פלישה טריה לקרקע צריכה להיות מטופלת מיידית.
שרי הימין גלגלו עיניים בדרישתם לדחות את הפינוי בכמה ימים כדי לדון עליו. הם ידעו שהדבר יקבע את המצב בשטח. בחירתם להתגולל דווקא על מי שפינו ולא על מי שהתיישבו הייתה מחוצפת; היה מצופה מהם לזעום על מקימי המאחז, בשר מבשרם, שפעלו בהחבא וללא תיאום, וסיבכו את ישראל ללא צורך בזירה המדינית מול ארצות-הברית, בעת ביקורו הרגיש של היועץ לביטחון לאומי האמריקני בארץ.
מתחרים בטוויטר
זאת הייתה תזכורת נוספת לכך שלפעולות טקטיות בשטח יש פוטנציאל השפעה אסטרטגי, ולקשר הבלתי ניתן לניתוק בין החלומות על יחסים גלויים עם סעודיה לבין המציאות היומיומית ביו"ש. ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט מבינים את הקשר הזה היטב, ופעלו בהתאם.
הימנעות מכך הייתה מייצרת משבר עם וושינגטון ועם אירופה, והיה לה פוטנציאל גם להצית אלימות בשטח. מדאיג לגלות ששותפיהם לממשלה לא מבינים את הלוגיקה הפשוטה הזאת, ומתרגמים אותה לאחריות המתבקשת. במקום זאת, הם מתחרים ביניהם בציוצים אלימים בטוויטר (על חברת הכנסת שבחרה לקלל את המפנים "יימח שמם" מיותר להכביר מלים). הפרשה הזאת גם משקפת את האנומליה המובנית שכרוכה בהוצאת סמכויות ממשרד הביטחון ומצה"ל, כחלק מההסכמים הקואליציוניים.
השר סמוטריץ' יכול להודיע לנצח שהוא "הורה" למתאם פעולות הממשלה בשטחים שלא לפנות את המאחז. בפועל, הריבון בשטח הוא אלוף הפיקוד, שכפוף לרמטכ"ל ולשר הביטחון. אפשר כמובן לשנות את המציאות הזאת, אבל זה מחייב שינוי של החוק, שמשמעותו סיפוח דה-פקטו של השטח על כל המשתמע מכך. על הדרך אפשר גם לאשר הקמה של כל מאחז, בכל מקום ובכל זמן, אבל גם הדרך לשם עוברת בהחלטות סדורות ובחקיקה, ולא בפעולות אנרכיסטיות בשטח.
הדרך להנציח את הרב דרוקמן לא צריכה לעבור במסלול לא חוקי אלא בדרך המלך: בהחלטת ממשלה. דווקא פעולתם של תלמידיו פוגעת בזכרו, ומציירת את נציגיהם בממשלה כמי שבאו לחטוף ככל הניתן, גם אם הדבר מנוגד לחוק. במעשיהם ובדבריהם הם הוכיחו חוסר בגרות מסוכן, שמחייב לכל הפחות מעקב צמוד אחר פעולותיהם בעתיד, כדי לוודא שהם פועלים בכפוף לחוק ולאינטרס הלאומי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו