כמו במערבונים של פעם, אחרי אינסוף איומים וזעקות שבר אנחנו מגיעים לשואו דאון בכיכר העיירה. האקדוחנים מתייצבים במקומות, מוכנים לשלוף, לחיים או למוות. כך, שר המשפטים הטרי יריב לוין, מבקר ותיק וחריף של המערכת המשפטית. כך בנימין נתניהו, מי שבנה קמפיינים סביב טענת הרדיפה המשפטית, כך שמחה רוטמן ואחרים. מנגד ניצבות היועצת המשפטית גלי בהרב מיארה ונשיאת העליון אסתר חיות, שגייסו באחרונה ארטילריה ציבורית ומשפטית כבדה, כדי לקדם את פני הרעה.
אם זה לא היה גדוש דם רע ועלילות שווא, משני הצדדים, היה מקום לדיון ציבורי שכולנו היינו מרוויחים ממנו. כי יש בהחלט צורך לשנות ולתקן את המערכת, אבל מצד שני אסור להשמיד ולסאב אותה. אבל אם לשפוט על פי הדינמיקה הנוכחית, הענייניות, המידתיות וטובת המדינה לא בהכרח מובילים את האקדוחנים, משני הצדדים.
לחזית הדו־קרב נשלח יריב לוין, שטוען מזה שנים בצדק, כי מאז ההפיכה השיפוטית של חוקי היסוד בשנת 1992, שובשה מערכת האיזונים שבין הרשויות. ואכן, השופט אהרון ברק, בכישרון רב, הצליח להפוך שני חוקים שהתקבלו על ידי כמחצית מחברי הכנסת ברוב זעום, לכלי גאוני. כזה שאיפשר לו ולמי שזכה ממנו לכינוי "הציבור הנאור", להשליט את הערכים האישיים שלו על המדינה. גם כאשר רוב מוחלט של הציבור בחר אחרת, גם כשנבחרי העם החליטו באופן שונה.
בדרך הזו נפסלו חוקים והחלטות ממשלה שאין בינם לבין הסמכות של בית המשפט ולא כלום. כמו למשל החלטות לפעול נגד מי שהסתננו באופן בלתי חוקי מאפריקה. כגון הפרטת בתי סוהר, שלא לדבר על פסילת חוק ההסדרה או עיוות הסעיף הפוסל לרוץ בבחירות את מי שחותר נגד מדינת ישראל.
כדי להבטיח ש"הציבור הנאור" ישלוט ללא עוררין הפך בג"ץ של השופט ברק את היועצים המשפטיים לקדושים. קביעתם לפיה קיימת "מניעה משפטית" לחקיקה או החלטת ממשלה מחייבת את נבחרי העם לקפוץ לדום. גם כאשר אין בסיס חוקי לקביעות שכאלו. העיוות הזה גורם לכך שהימין נמצא בשלטון הרבה שנים אבל לא שולט על פי דרכו. ואת העיוות הזה צריך לתקן.
אבל, כאן נכנסים המהלכים והמניעים הפסולים, שלא לומר אפלים ומסואבים, של חלק ממבקרי המערכת. קודם כל נתניהו, שהוא טרמפיסט חדש ובעייתי בעגלת הביקורת על המערכת המשפטית. כראש ממשלה הוא שתמך באהרון ברק ודרכו כל השנים, עד שהסתבך בהחלטות של המערכת נגדו אישית. בין היתר מנע את חקיקת פסקת ההתגברות ואפשר ליועצים המשפטיים לקבוע הכל, עד שזה הגיע לענייניו האישיים.
אחרים שגילו לפתע את פסקת ההתגברות ונלחמים במערכת המשפט הם אריה דרעי ועסקנים חרדים, שמעוניינים להחריב את המערכת כדי להיחלץ מאימת הדין או לבסס פריבילגיות לא סבירות לציבור שלהם.
וכן, קיימים גם אחרים שמשמיעים ביקורת עניינית, אבל מכוונים רחוק ומסוכן מדי. למשל מי שמבקש לבטל את עילת הסבירות לגבי החלטות מנהליות, או לחסל את זכות העמידה בבג"ץ. וכמובן – נקיי הכפיים שמעוניינים למנות את הנהגים שלהם לבית המשפט העליון ואת המזכירות לדירקטוריות.
צריך רק לקוות שהעימות הזה ייצר איזון ענייני ולא שנמצא את עצמנו, בתום הדו־קרב, מוטלים שדודים בחורבות העיירה הציונית המתחדשת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו