את המשיכה שלי לגברים גיליתי בנעורים. הייתי אז דתי לאומי, ימני, תלמיד ישיבה תיכונית, חניך ומדריך בבני עקיבא, חבר בנוער ״מולדת״. חונכנו שם לאהבת אדם וחברות אמת ולכן גם לא הופתעתי מהתגובה המכילה והמקבלת של חבריי לשבט כשסיפרתי להם שאני הומו.
גם מאוד שמחתי והתרגשתי כשחברת ילדות, דתיה אדוקה, התקשרה בוקר שישי אחד במפתיע והציעה לי להיות הפונדקאית שלנו. ״אני לא יודעת מה בדיוק אומרת ההלכה, אבל לתת חיים למי שלא יכול בכוחות עצמו זו בעיני המצווה הכי גדולה שיכולה להיות״, הסבירה, ״ואני בטוחה שתהיו אבא ואבא מעולים״.
אהבתי למדינה ותרומתי אליה, מעולם לא היתה קשורה ותלויה בכך. שירתי שלוש שנים בצבא ואני אחד מתוך העשרים אחוז שמשלם מאות אלפי שקלים עבור מיסים שמחזיקים 94% מהאוכלוסיה בארץ.
מעולם לא חשבתי לעזוב את הארץ ונדמה שזה כנראה גם לא יקרה בקרוב אף שלאחרונה ניצלתי את השורשים שלי והוצאתי דרכון פורטוגלי. ״העולם נהיה מוזר יותר ויותר, ואם בארה״ב אוסרים על הפלות, לכי תדעי מה יהיה פה בעוד עשרים שנה״, הסברתי לאמא שלי, ״אז שיהיה לי ליתר בטחון״.
להיות הומו בארון זה סיוט. אלו חיים שמלווים בשקרים ופחדים מתמשכים וזה משליך על כל תחומי החיים. להיות הומו דתי בארון זה סיוט כפול ולכן תהליך היציאה מהארון שלי היה קשה מאוד, הרבה יותר ממה שדמיינתי. דכאון מתמשך, מחשבות אובדניות, נתק מהמשפחה וטיפולי המרה. הרבה שנים של בכי והלקאה עצמית בלי היכולת לשתף אף אחד. בבוקר הייתי נותן לעצמי סטירות מול המראה והלילות היו מלווים בסיוטים בהם אני מדמיין איך בעולם הבא מכינים לי את הגיהנום הכי אכזרי שיש.
לשמחתי, אף הקשיים, התהליך הושלם. היום אני ומשפחתי חיים בשלום עם עצמי ונטייתי ובתחושה הזאת חייתי עד סוף השבוע האחרון אבל לא עוד. בחודש נובמבר האחרון בחרו אזרחי ישראל את הממשלה החדשה ועל אף הדאגות והחששות שהוצפו בקהילה, אני הייתי בצד האופטימי. סברתי שלכל היותר אולי לא נתקדם לשיוויון שאנו ראויים לו, אבל מעולם לא חשבתי שנלך אחורה בחסות החוק. על הפרק: תיקון לחוק האפליה, מזעזע ומפחיד, באופן שיאפשר לכל בית עסק פרטי להימנע מלספק שירות או מוצר בשל אמונה דתית.
השיא הגיע היום (ראשון) עם התבטאותה של ח"כ אורית סטרוק. יומיים קודם לכן, ביום שישי בבוקר, התעוררתי למבול של הודעות: שמך מופיע ברשימה ההומואים והלסביות של מפלגת ״נעם״. מסמך שבו מופיעים שמות העובדים ההומואים והלסביות לפי חלוקה בכלי התקשורת השונים, ומסתבר שגם אני סומנתי על ידם ועכשיו זה מפחיד באופן רשמי. קהילת הלהט"ב בישראל אינה חפה מבעיות, אבל יש בה גם הרבה מאוד יתרונות: חוזקה, אומץ וכוח.
לבן אדם שחי בארון תקופה ארוכה ולימים בחר לצאת מהארון, יש חוסן ויכולות שאין להרבה אנשים אחרים. קהילה כזאת של מאות אלפים שלה, היא חזקה הרבה יותר מקהילות אחרות. זו קהילה שלא תוותר על האמת שלה ולא תתן לפגוע בחופש שלה.
האזינו לראיון של ח"כ סטרוק שעורר סערה
"אסור לכפות על רופא לתת שירות אם זה נוגד את אמונתו הדתית": ח"כ סטרוק חושבת שהאמונה גוברת על ערך השיוון. לריאיון המלא >>> https://t.co/EqfudGgrRo#סדריום | @kereneubach pic.twitter.com/dtU2A2unj7
— כאן | רשת ב (@ReshetBet) December 25, 2022
אנחנו נצא לרחובות, נוביל מהלכים, ואני מאחל "בהצלחה גדולה" לרופא שלא יסכים לטפל במי מאיתנו, או לבית המלון שלא יסכים לארח אותנו. אנחנו לא נחזור אחורה לתקופות החשוכות בהיסטוריה, לא ניתן שיקטלגו אותנו ברשימות, ולא יפגעו לנו בזכויות. ואם כך יהיה, תסמכו עלינו שנדע להגיב בהתאם. אבל יותר מהכל חשוב להגיד שהמאבק המסתמן הזה הוא לא מאבק של הקהילה, אלא מאבק של החברה כולה.
היום אלה ההומואים מחר אלו הנשים, היום זה הלסביות ומחר אלו החילונים. היום אלו ״רק רשימות״, ומחר אלה פעולות של ממש. דמיינו עולם שבו רופא חילוני יסרב לטפל באדם דתי, או רופא ערבי שיסרב לקבל מטופל יהודי ורק כי השקפתו שונה מזו של חברו. זה בלתי נתפס.
הפעולות האחרונות של הממשלה המתגבשת צריכות להפחיד את כולנו. אותנו כחברה דמוקרטית וכל אחד מאיתנו כפרט. ההתנגדות לחוקים הללו צריכה להיות של כולנו ללא קשר לדעה פוליטית, קרבה לאלוהים ולדת, או מיקום גיאוגרפי. דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלנים. ואם באווירת נר שמיני של חנוכה, למען עתיד ילדנו, עלינו להפיץ את האור ולגרש את החושך. ״דרכיה דרכי נעם״, נכתב בספר משלי. עצוב וכואב מאוד שנתיבותיה הוא פחד, אפליה ושנאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו