ההיגיון ההרסני של ראשי הציונות הדתית

חלף חודש, חלפו חודשיים, ומצביעי גוש הימין שואלים מה עוד עלול לקרות עד שתקום סוף סוף ממשלה בישראל בראשות נתניהו.

מזה שבועות רבים, אבל בייחוד בשבועיים האחרונים, מתרבים הקולות מלמטה, מהשטח: תקימו כבר ממשלה! שבו יחד ותשימו לזה סוף. זו היתה רוח הדברים במונולוג החזק של אראל סג"ל בערוץ 14, לפני כשבועיים. והעניינים זזים לאט, אם לא תקועים. בגוש ממשלת לפיד הנוכחית חוזרים על המנטרה שאין טיפת אמון בין מרכיבי הקואליציה לבין נתניהו. ראשי הציונות הדתית מעודדים את הפרשנות הזאת.

אלא שמאחורי הקשיים והדחייה האינסופית מסתתר היגיון הרסני: ההיגיון של סמוטריץ', בן גביר, סטרוק ואחרים. קשיי הקואליציה נובעים מרצון אחיד שמנחה את הציונות הדתית והוא לנטרל ולסנדל מראש את ראש הממשלה המיועד נתניהו, שבימין הדתי "האידיאולוגי" לא שמחו על ניצחונו ועל חזרתו לשלטון. ביחסם לנתניהו, ראשי הציונות הדתית אינם שונים מנפתלי בנט.

ההיגיון ההרסני שלהם הוא מסורת ארוכת שנים, עוד מלפני שסמוטריץ' ובן גביר נולדו. הציונות הדתית מאז ימי ראשית גוש אמונים פורחת ומשגשגת בסדקים של סכסוכים פנימיים המבקעים בין מנהיגות המרכז־שמאל למנהיגי הליכוד. המפד"ל (מי זוכר?) עשתה את המוות לגולדה מאיר במו"מ הקואליציוני שאחרי מלחמת יום הכיפורים. כמחצית מהסיעה התנגדה להצטרפות לממשלת גולדה וההתנגדות הזאת נמשכה כמובן אל תוך ממשלת רבין שקמה ביוני 1974. אז הופיעו "הצעירים", זבולון המר וד"ר יהודה בן מאיר. הם הצטרפו לממשלה אבל חיבלו בה ככל יכולתם תוך ברית עם שר הביטחון דאז שמעון פרס נגד יצחק רבין שהיה ראש הממשלה. הסכסוך בין שני מנהיגי העבודה איפשר לדתיים הלאומיים, המתנחלים, להקים את נקודות ההתיישבות הראשונות.

המטרה שלהם אחרי הסכם השלום עם מצרים ופינוי סיני היתה למנוע מהליכוד כל יוזמה מדינית, כל מהלך מדיני. כך נולדה התחיה על ידי יוצאי תנועת העבודה. התרופה של יצחק שמיר היתה אחדות עם המערך. עם שמעון פרס. התוצאה היתה בסוף ממשלת רבין והסכם אוסלו.

מאז רצח רבין הלך והתפתח בקע היסטורי בין שני מנהיגים שאם היו חוברים יחד היו יכולים להצעיד את ישראל קדימה גם במישור המדיני וגם הביטחוני. אלה בנימין נתניהו ואהוד ברק, למרות שהשני היה בסך הכל שנה וחצי ראש ממשלה. בכל זאת, הוא המנהיג החזק, הסמלי, של השמאל. הסכסוך ביניהם שהוליד את החרם על נתניהו מניב למתנחלים מבית מדרשם של סמוטריץ' וסטרוק דיבידנדים נאים.

הימין הקיצוני הוא היחיד שהרוויח מהחרם שהוביל לפיד בהשראת ברק. ביום השנה לרצח רבין הצית סמוטריץ' תבערה בכנסת ביודעו שהשמאל כבר לא מאשים את המתנחלים אלא רק את נתניהו. ביום הקשה, מטרתו של בצלאל לסכסך.

לפעמים עושה רושם, שלראשי הציונות הדתית לא אכפת שממשלה זמנית מסורסת ללא כל לגיטימציה אלקטורלית ופרלמנטרית בראשותו של יאיר לפיד תמשיך לכהן. הכלכלה יכולה להידרדר. הביטחון מתפורר. איראן לא מחכה ורצה קדימה ואף שולחת זרועות ליהודה ושומרון. אבל סמוטריץ' וחבריו מתנהלים כאילו הסכנה הגדולה ביותר היא השבעתו של נתניהו לראש ממשלה. עכשיו יוסי דגן והציונות הדתית תוקפים את דובר צה"ל בעיתוי מוזר. הם שוב מסכסכים. והפעם בין צה"ל לממשלה הבאה.