אף אחד לא יצא טוב מהסיפור של "טיסת השבת" – לא חלק מהנוסעים ולא אל על. אבל הוויכוח הציבורי על מי אשם ומי התחיל הוא בכלל לא העניין. יש דברים שהם הרבה יותר בסיסיים.
יכול להיות שצוות הדיילים והדיילות היה צריך לקחת בחשבון את מזג האוויר ולהיערך בהתאם, יכול להיות שאל על הוליכה את הנוסעים שולל ויכול להיות שכולם היו עצבניים בשל העיכובים, אבל כששומעים את העדויות של חלק מהנוסעים ושל הדיילות, על אלימות והתנהגות לא ראויה - אי אפשר לדבר בכלל על לוח זמנים, נוחות או שבת.
צילום: יהודה שלזינגר
אז בואו נדבר רגע על משפט שדה. האם היה? לא. אנחנו חיים בעידן דינמי. מאוד דינמי. וכנגזרת מכך גם התקשורת במדינה שלנו מתנהגת כך. הכותרת שמצטטת טענות בסגנון "נוסעים חרדים התנהגו באלימות ואיימו לפרוץ לתא הטייס" יכולה להתפתח אחר כך למשהו אחר. לאחר מכן מתפרסמות טענות נוספות, הפוכות? חובת התקשורת להשמיען. וכך נעשה - לפחות בכלי התקשורת המכבדים את עצמם. זו דינמיות, דינמיות שמחייבת איזון ובדיקה.
אז אחרי הפרסומים לכאן ולכאן, ואחרי שכולם כעסו על החרדים או דווקא על חברת התעופה, חשוב להתמקד במסר העיקרי שצריך ללמוד ממה שקרה. המסר הזה הוא לא אנטי-דתי, אנטי-חרדי או אנטי-ישראלי, הוא מסר של אנטי-אלימות.
לא משנה מאיפה הגיעה האלימות – אם מחרדים או מחילונים, לא משנה אם היא התבטאה בקללות או בדיבור מתלהם ותוקפני, לא משנה אם היא התבטאה בכניסה למרחב האישי, בהנפת ידיים מאיימת או בתפיסת יד של דיילת. מה שמשנה הוא שכל האופציות האלה הן אלימות נגד צוות המטוס. זה רוע בהתגלמותו נגד אנשים שעובדים באחת המשרות הקשות ביותר – מתן שירות לישראלים.
כמי שהיה שם, כנותן שירות באל על באגף הביטחון, אני יכול להעיד שראיתי לא מעט את הצד הלא נעים של הישראלים. לצערי, זה בדיוק מה שמצטייר מהעדויות שנשמעו - כאלה שפורסמו וכאלה שלא פורסמו. הטיפול של אל על בסיפור הזה, גרוע ככל שיהיה, הוא אינו תירוץ לאלימות, מכל סוג שהיא. אז בואו נשאיר את עניין האלימות בפרונט, כדי שדברים כאלה לא ימשיכו לקרות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו