קהילה בעלייה: הקהילה האתיופית תחגוג מחר את חג הסיגד

חג הסיגד: מחר (שלישי) יצוין חג הסיגד, שבו יהודי אתיופיה מחדשים ומזכירים את הברית שנכרתה בין העם לאל. מדובר בחג שהוא יום שמסמל את הגעגועים לירושלים ואת התקווה לשוב אליה. 

בסוף 2018 מנתה האוכלוסייה ממוצא אתיופי 151.8 אלף תושבים, 86.9 אלף ילידי אתיופיה ו־64.9 אלף ילידי ישראל שאביהם נולד באתיופיה. כך עולה מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. 

כשליש מהעולים מאתיופיה עלו בשני גלי עלייה מרכזיים, הגל הראשון ב־1985-1984 (מבצע משה) והגל השני בשנת 1991 (מבצע שלמה), אך בשנים האחרונות הצטמצמה העלייה מאתיופיה ובני הקהילה הפגינו לא פעם נגד מדיניות הממשלה בנושא. 

בשנת 2018 הגיעו מאתיופיה לישראל 208 איש, מהם 56 במעמד עולה ו־152 במעמד אחר - מרביתם באיחוד משפחות (במסגרת יישום החלטת הממשלה בנושא). לשם השוואה, בשנת 2017 הגיעו לישראל במסגרת זו 1,430 איש. אגב, בשנת 2018 נולדו 3,913 תינוקות לנשים ממוצא אתיופי. באותה שנה, מספר הילדים הממוצע שאישה ממוצא אתיופי צפויה ללדת במהלך חייה היה 2.95 ילדים.

העלייה של יהודי אתיופיה לוותה בקשיים - חלק מהבעיות עדיין קיימות וייצוג בני הקהילה בתפקידי מפתח טרם הושלם. עם זאת, מספר הסטודנטים יוצאי אתיופיה נמצא בעלייה: מ־2,372 בתשע"ב ל־3,417 בתשע"ט. שיפור הישגים חל גם במערכת החינוך, ובמגוון של תפקידים בכירים בצה"ל, במערכות המשפט, במשרדי ממשלה ובארגונים שונים אפשר למצוא ישראלים בני העדה האתיופית.

עם זאת, האתגרים עדיין קיימים - ב־2018 היו רשומים במשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים כ־33 אלף עולי אתיופיה, ממוצע של כ־376 ל־1,000 נפש. מנגד, בקרב יהודים ואחרים ילידי חו"ל היה שיעור רשומים של כ־180 ל־1,000 נפש. כמו כן, שיעור יוצאי אתיופיה שעמדו לדין היה 6.6% בקרב כלל תושבי ישראל היהודים והאחרים שעמדו לדין.

"השמיים הם לא הגבול"

וובעלם טזזו מקונן היא מנהלת מעון וסופרת

 

"אני אופטימית ומאמינה שאם יש לאדם רצון ותשוקה לגדול ולהתפתח, אז גם השמיים הם לא הגבול", כך אומרת וובעלם טזזו מקונן (44), אשת חינוך שמנהלת מעון והוציאה כבר שני ספרי ילדים.

וובעלם טזזו מקונן // צילום:  יהושע יוסף

היא נולדה בחבל גונדר ועלתה לארץ בסוף שנת 1984, כשהיא בת 9, עם אמה ושמונת אחיה הגדולים ממנה. "יצאנו מהכפר שבו התגוררנו ובמשך חודש הלכו ברגל לסודאן, שם שהינו במשך עשרה חודשים ומשם עלינו לישראל", היא מספרת. המשפחה שוכנה במרכז הקליטה בקריית גת, וטזזו נלקחה היישר לבית החולים ברזילי באשקלון, שם שהתה שמונה חודשים לצורך טיפולים רפואיים בשל פציעה שהתרחשה בדרך.

וובעלם עשתה שירות לאומי ב"אמונה אחוזת שרה", בית לילדים ולנוער בסיכון בבני ברק. היא התאהבה בתחום החינוך והחליטה ללמוד תואר ראשון בחינוך לא פורמלי באוניברסיטת בר־אילן. "הלכתי לתחום של טיפול בילדים ובייחוד בנוער בסיכון, ובמשך 16 שנים הייתי קצינת ביקור סדיר". 

במהלך השנים עשתה גם תואר שני בייעוץ חינוכי ותואר שני נוסף במינהל חינוכי. כיום, תפקידה הנוכחי הוא סגירת מעגל: וובעלם מנהלת את מעון "אמונה בר־אילן" - מעון לילדים בגילי 4 חודשים עד גיל 3. "זה גם מעון של אמונה, ולמעשה זה הבית השני שלי. הם פנו אלי לנהל את המעון והסכמתי".

וובעלם נשואה לשי ואמא לתהילה (10) ולרועי (9). בימים אלה היא מתכננת להתחיל בלימודי דוקטורט בחינוך. היא אוהבת לכתוב והוציאה שלושה ספרים, שניים מהם ספרי ילדים. לדבריה, בעתיד היא רוצה להפוך למפקחת במשרד החינוך: "אני אופטימית. לאדם יש את כל הכלים להצליח בחיים".

"לפעמים חושבים שאני אלונקאי"

ד"ר דורון פקדה, רופא מרדים בביה"ח ברזילי

ד"ר דורון פקדה (47), מרדים בכיר בבית החולים ברזילי, הוא הרופא הראשון בן העדה האתיופית עם ההתמחות הזו. הוא עובד כמומחה כשלוש שנים ומתכנן את ההתמחות הבאה שלו - התמחות על ברפואת כאב. כעת הוא רוצה לתרום לקהילה שאליה הוא שייך ולהעביר הרצאות בנושאי בריאות ותזונה נכונה ליוצאי אתיופיה תושבי אשקלון.

"למדתי בפקולטה לרפואה של אדיס אבבה, בבית חולים מקומי, ועליתי לארץ ב־1998 כרופא כללי בגיל 26", הוא מספר, "התחלתי לעבוד כרופא בחצי משרה במרכז הקליטה במבשרת ציון, לא לפני שעשיתי קורסי הכנה ועברתי את מבחן הרישוי הישראלי. במקביל, מכיוון שהיה לי זמן פנוי, למדתי רוקחות. כעבור כמה שנים רציתי להיחשף יותר לשפה, לתרבות ולמנטליות הישראלית". 

ד"ר דורון פקדה

לדבריו, "אמנם הרגשתי שאני תורם בעבודה שלי במרכז הקליטה אבל שהמערכת לא תורמת לי. לא רציתי להגביל את עצמי לעבודה במקום אחד, אלא רציתי להתקדם ולעבוד בבית חולים. בזמן שלמדתי רפואה באתיופיה התרשמתי במיוחד מהעבודה בטיפול נמרץ ומנושא ההנשמה של חולים. זה משך אותי, חיפשתי את זה והחלטתי להתמחות בתחום ההרדמה". 

הוא מכיר את הפוסט שפרסמה עמיתתו הרופאה ילידת אתיופיה ד"ר הדס מלדה־מצרי, שסיפרה שהיו מטופלים אשר סירבו לקבל ממנה טיפול בשל מוצאה, וזכתה להמון תגובות בפייסבוק ומחוצה לו. אך לדבריו, הוא לא חווה מעולם סיטואציה דומה.

"קיבלו אותי טוב מאוד, וגם במהלך הלימודים והעבודה התייחסו אלי באופן חיובי ושמחו לראות שאני מתקדם. היחס טוב גם מצד הצוות וגם מהמטופלים. אני מקבל גיבוי בכל יום וזה נותן לי כוחות. מטופלים כותבים לי מכתבי תודה, ואפילו קיבלתי טלפונים מיולדות ומבני זוג של יולדות כשלא הייתי במשמרת שביקשו שאבוא לתת להן אפידורל", הוא מספר. "הרבה מטופלים שואלים אותי מאיפה אני, אומרים שהם שמחים לראות אותי פה, משתפים אותי אם יש להם חתן או כלה אתיופים, או אתיופי במקום העבודה, וזה מחמם לי את הלב לשמוע סיפורים על השתלבות טובה של בני העדה.

"לא נתקלתי בגזענות. היו מקרים בשלבים הראשונים של ההתמחות שבהם היה למטופלים ספק לגבי המקצוענות שלי, אבל דיברתי איתם והצגתי את עצמי כמתמחה. לפעמים הם ביקשו גם לדבר עם מרדים בכיר. אבל שום מטופל לא אמר לי, 'אתה לא תרדים אותי'".

בעבודתו כמרדים הוא מגיע לבקר חולים לפני ניתוח. "לפעמים רואים שאני מגיע למחלקה ואומרים, 'האלונקאי מגיע', ואני מתקן אותם. רוב האלונקאים בבית החולים הם ממוצא אתיופי. אני לא לוקח את זה ללב. זה קרה לי כמה פעמים ואני לא סופר את זה".

ד"ר פקדה מקווה שבתפקידו הוא משמש השראה לצעירי העדה ורוצה להעביר מסר ש"כשיש כישרון ואמון, אז לא מסתכלים אם אני אתיופי או לא אתיופי. אם יש רצון ללמוד, זה לא בשמיים והכל אפשרי". 

ד"ר זאב פלדמן, יו"ר ארגון רופאי המדינה ומ"מ יו"ר הר"י: "ד"ר דורון פקדה הוא דוגמה לרופא שהצליח בכוחות עצמו והפך למומחה באחד מתחומי הרפואה הנדרשים ביותר. אנחנו גאים שהוא נמנה עם חברינו".

מיטל יסעור בית־אור

"צריך לחשוב תמיד על העתיד ולא על מה שהיה"

יקיר גדמו ניגן עם התזמורת הפילהרמונית

יקיר גדמו לא מפסיק לנגן: "למרות הקשיים צריך לחשוב תמיד על העתיד ולא על מה שהיה, אני רוצה להתגייס ליחידה קרבית ולתרום למדינה", כך מתאר יקיר גדמו בן ה־19, נגן קלרנית מוכשר, כיצד הוא דילג על הקשיים שהיו בדרך. 

הוא נולד וגדל בבת ים במשפחה של שבעה אחים לאמא שעלתה במבצע שלמה. כשהיה בן 10 עבר לכפר הילדים והנוער נווה מיכאל של תנועת "אמונה", שנועד לילדים ולנוער במצבי סיכון. שם, לאחר שעות הלימודים, הוא הצטרף לפרויקט "סולמות" - מיזם של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שבמסגרתו ילדים לומדים נגינה ומופיעים לפני הקהילה.

יקיר גדמו מנגן // צילום: יהושע יוסף

"לפני זה לא ניגנתי", הוא מספר, "מנהלת התוכנית בדקה איתנו איזה כלי מתאים לנו, ואני קיבלתי כלי נשיפה מסוג קלרנית. אז החלו שיעורי הנגינה בכל יום חמישי, לימדו אותנו תווים וצלילים - היו לי גם שיעורים פרטניים, ובשאר הימים הייתי מתאמן לבד או בסיוע של חיילים מתזמורת צה"ל". 

יקיר מספר כי ההתחלה היתה קשה, גם המרחק והגעגועים הביתה היו לא פשוטים, אבל הוא התמיד וכבר בהתחלה זכה בתחרויות ובפרסים. "בכיתה ו' היתה תחרות וזכיתי במקום הראשון, ומאותו הרגע הבנתי שככל שאני אשקיע יותר ככה אצליח יותר. החלטתי להתמיד ושנה לאחר מכן ניגנתי מול המנצח זובין מהטה, שהיה מנצח ומנהל מוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית".

בשנים האחרונות הוא טס כמה פעמים להופיע בחו"ל לפני קהילות יהודיות, בין השאר בלוס אנג'לס ובניו יורק, וכעת הוא לומד במכינה קדם־צבאית בירושלים. בעוד שנה הוא צפוי להתגייס לצה"ל. יקיר לא מפסיק לנגן, ובכפר הילדים והנוער נווה מיכאל אף משלמים את שיעורי הנגינה שלו. עם זאת, הוא מצהיר כי הוא רוצה להתגייס לתפקיד קרבי ולא לתזמורת צה"ל. בקיץ האחרון הוא עבר קורס חובשים, והחל להתנדב במד"א. "אני רוצה לתרום כמה שיותר למדינה", הוא מציין, "אני לא יודע אם המוזיקה תהפוך אצלי למקצוע, אבל בתור תחביב אני תמיד אנגן. תמיד תהיה למוזיקה מקום בלב שלי ותמיד יהיה לה כוח לשפר לי את ההרגשה". 

על אף נקודת פתיחה לא קלה, יש לו מסר: "כשהגעתי לפנימייה היו לי קשיים, אך לאט־לאט נפתחתי וראיתי כמה אנשים עוזרים ונותנים. כל אדם צריך לתת לסביבה לעזור לו, עליו לחשוב על העתיד ולא על מה שהיה - וכשהוא יכול, עליו לתרום ולעזור לאחרים".

"רוצה להמשיך להיות מודל לחיקוי"

אדיסו אסנקאו - רץ בין טיסות של אל על

לא מפסיק לרוץ: אדיסו אסנקאו (33) הוא אלוף אמיתי. לפני כחודש קטף את המקום הראשון במרתון התנ"ך ושבר את השיא במסלול. "אני רוצה להמשיך להיות מודל לחיקוי ולשפר את התוצאה שלי". 

מרתון התנ"ך נחשב ל"קשוח", הנוף נפלא אך המסלול כולל לא מעט עליות ומורדות, ובכל זאת - אסנקאו קטף את המקום הראשון בזמן של 3:02:42. "זו היתה הרגשה טובה לנצח", הוא מספר, "היו הרבה עליות וירידות, וזה הרבה יותר מאתגר מלרוץ על מסלול שטוח. אל המרתון הזה הגעתי אחרי פציעה של שמונה חודשים. אז אמרתי לעצמי שאנסה לבדוק אם אני מסוגל לרוץ ואיפה אני עומד. בסוף, אני מרוצה מהתוצאה".

אדיסו אסנקאו // צילום: קוקו

הוא נולד באתיופיה, בחבל גונדר, ובגיל 18 עלה לארץ עם הוריו ושבעת אחיו ואחיותיו. כיום הוא עובד באל על בתחום תפעול שירות במחלקת מראה פנים המטוס. יחד עם צוותו הוא אחראי למראה ולזיווד של תא הנוסעים. וזו אינה הפעם היחידה שבה הוא רואה את שדה התעופה. מדי פעם הוא נוהג לטוס ולהשתתף במרתונים בחו"ל: "כבר הספקתי לטוס פעמיים ולהשתתף במרתון בוורשה", הוא מציין. "זה שונה, העלויות של מרתון בחו"ל גבוהות יותר, אבל אתה גם מטייל. בסך הכל השתתפתי בשישה מרתונים שלמים".

האהבה לריצה החלה לפני הגיוס לצה"ל. מי שזיהה את הפוטנציאל היה רפי שניצר, מאמן ריצה מרחובות. "מאז אני לא מפסיק לרוץ והחלום שלי הוא לשפר את ההישגים שלי במרתון. אני אוהב לרוץ ואני אוהב את התגובות של המשפחה והסביבה, שמפרגנות על כל התקדמות. אני מרגיש מודל לחיקוי, יש לי אחיין בן 16 שרוצה להיות כמוני". ומה היעד הבא? "כרגע אני חושב על מרתון טבריה בינואר". 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו