טיסה למזכרת: זיכרונות מטיסת העלייה לארץ

את הטיסה לישראל מרינה מצקין לא תשכח לעולם, וזה אפילו לא בגלל ההתרגשות מעזיבת המולדת, אלא מכיוון שמעולם לא אכלה כזאת כמות של ממתקים.

"זה היה בתחילת 1991, בנמל התעופה של קייב", נזכרת מצקין (32) מניקופול שבאוקראינה, המתגוררת היום בבאר שבע, "פתאום אחי, שהיה אז בכיתה ז' או ח', סיפר לאבא שלי שיש לו בכיס 100 דולר שאספו חבריו לכיתה למסיבת פרידה. הוא רצה לשמור אותם לארץ, אולי חשב לקנות לעצמו בגדים. אבל מה? מבריה"מ היה אסור להוציא יותר מ־500 דולר שכבר היו לנו, ואבא פחד שיעצרו אותנו רגע לפני העלייה לטיסה. אז במשך שעתיים לפני הטיסה היינו עסוקים בלבזבז אותם על פנטה, סניקרס וכל מיני חטיפים אמריקניים שבחיים שלי לא טעמתי לפני כן. ובסוף, כדי שלא יישאר העודף המסוכן, אבא קנה חוברות קומיקס". 

מי בטיסות ישירות ומי בטיסות המשך, מאות אלפי עולים ארזו לפני כ־30 שנה את חייהם במזוודות (ואת המטענים במכולות ענק, שהפליגו בנפרד) ועלו לטיסה שתשנה את חייהם לבלי הכר. "זה היה באוגוסט 1990 בנמל התעופה שרמטייבו במוסקבה", נזכר ז'ניה פרומין (35), מדריך בכיר במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, "גזרו לנו את הדרכונים, וזו באמת הפעם הראשונה שהיתה תחושה של נסיעה שלא ברור לאן. מגבלות הוצאת הכסף והתכשיטים הובילו לכך שאמא שלי ענדה שני זוגות עגילים, בתקווה שלא יבחינו ונוכל להוציא יותר זהב מהמותר. הצלחנו. טסנו ממוסקבה לבודפשט עם חברת התעופה מאלב בצפיפות, אבל רק כשנחתנו בבודפשט גילינו איך נראית עלייה המונית: הנסיעה מנמל התעופה לעיר הייתה פקק אחד גדול של משפחות עם מזוודות באוטובוסים. במלון שנשכר על ידי הסוכנות לא היה מקום לכלום, החפצים של כולם במסדרונות. ישנו כל המשפחה באותו חדר, ואני - על הרצפה". 

מי זה פופאי?

בטיסת ההמשך של אל על הסיפור לא היה שונה במיוחד מבחינת הדוחק והצפיפות, אבל מבחינתו של ז'ניה הוליד גם אהבה שתלווה אותו במשך שנים. "היה קשה ומחניק, ובאמצע הטיסה החל לרדת לי דם מהאף והיו כמה רגעי משבר", הוא מספר, "דיילת רחומה הביאה לי במתנה מכונית צעצוע של matchbox - לא פחות ולא יותר, ניידת שידור קטנה. מכונית צעצוע כזו באמת מעולם לא ראיתי. בדיעבד, המכונית הזו היתה הראשונה באוסף של 150 מכוניות צעצוע, שמוצג בדירה של אמא שלי עד היום". 

ז'ניה פרומין והמכונית שפתחה את האוסף // צילום: מישל דוט קום

למשפחת פוגץ' מלנינגרד (סנט פטרבורג) המזל שיחק עוד יותר. "עלינו בנובמבר 1990, הייתי בת 11", מספרת רימה פוגץ'־שנדלזון, היום עורכת פטנטים שעובדת כמנהלת קניין רוחני, "טסנו דרך ציריך, שם התגורר יהודי בשם לאו פוגטש, שידע שאמורים להיות לו קרובי משפחה בבריה"מ וניסה לאתרם בקרב העולים לישראל. הודיעו לו שמשפחה עם שם משפחה זהה לשלו - כלומר אנחנו - נחתה בשדה התעופה בציריך, אך הוא לא הספיק להגיע כדי לפגוש אותנו. הוא לא התייאש, ואחת הבנות שלו, שגרה בישראל, איתרה אותנו בערך יום אחרי שנחתנו בארץ. היא הסבירה לאמא שלי, שדיברה אנגלית רהוטה, מי היא ולמה היא מחפשת אותנו, והשאר - היסטוריה, שהתחילה בארון בגדים ענק שהיא השיגה בשבילנו ודאגה לשנע אותו לדירתנו השכורה והעלובה, ותיק בית ספר, מאלה של ה'ביוקר', שלא היינו יכולים לקנות אז. אמנם לא נמצא קשר דם בינינו, אבל התמזל מזלנו להכיר משפחה מדהימה, ששמרה איתנו על קשר במשך כל השנים הראשונות שלנו בארץ". 

רימה פוגץ' (מימין) בלנינגרד

ואילו להלנה רוט, שעלתה ממוסקבה בגיל 5, זכורה חוויה מרגשת אחרת, שאולי אפילו נטעה מעט ביטחון באמה. "הדיילת במטוס, שנראתה לי כמו קוסמת יפהפייה, העניקה לי חוברת צביעה של פופאי", נזכרת הלנה, היום ארכיאולוגית, "לא ידעתי מי הוא פופאי, אבל זה בא עם ערכת טושים, והיה שם טוש לבן, שכשעברו איתו על טושים אחרים, הם החליפו צבע. בחיים שלי לא ראיתי דבר יפה כזה. פניתי לאמא שלי ואמרתי לה: 'אמא, יהיה בסדר. יהיה לנו טוב. אנחנו עוברים למקום טוב. כי הרי לא יכול רע במקום שיש בו דברים כאלה'".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו