"בידוד יקר, אני מחבקת אותך (עם כפפות)"

"שיהיה לך יום טוב", הביט בעיניי אהובי במבט מאשים של "הכל בגללך גברת". וכך, ללא חיבוק וללא נישוק (הנחיות הן הנחיות בימינו), הוא אחז בקלסר העו"ד ונעלם למרחב באווירת "התביעה נגדך בדרך". לא, אנחנו לא בהליכי גירושים חלילה או בריב, אהובי עובד בחדר לידי ומהסופ"ש האחרון אנחנו אפילו מאוחדים מתמיד (נתניהו וגנץ - תלמדו).

גם אנחנו נפלנו לסטטיסטיקה של 38 אלף הישראלים שנמצאים בבידוד. והיי, אפילו נוספנו לקבוצת הווטסאפ המכובדת של "ביחד בבידוד - רמת גן". ראש העיר, כרמל שאמה הכהן, תודה לך על כך.    

סיפור הבידוד הזוגי שלנו, שכרגע עוד מרגיש בשלב הלטנטי של הלידה, נוצר הודות לחופשה בת פחות מ-24 שעות בים המלח. אחרי סיקור אינטנסיבי ומרתק של שלוש מערכות בחירות, הבטחתי לעצמי כ"דניאל החדשה" להשקיע בחיים אישיים מעבר לעבודתי כאשת תקשורת.

כך אילצתי את בעלי, תחת איומים כמובן, לנסוע ליום כיף, שזה אומר בעצם שהילדות נשארות עם הסבתות. (זה היה לפני שהן נכנסו לקבוצת הסיכון, אז אל תהיו לי פולניות).

מה אני אגיד לכם - הרגשנו רווקים, מאושרים ומבסוטים שהמלון היה ריק למדי. בזמן שהורים אחרים רצו מיוזעים אחרי הילדים בפסטיבלי פורים למיניהם, אנחנו רצנו בהתלהבות למסאז'ים, לבוץ ולבופה המפנק של ארוחת הבוקר. באופוריה כמונו, כך מסתבר, היו גם זוג תיירים שנמצאו חיוביים לקורונה ושהו במקום באותו הזמן, רק שהם הספיקו להכניס לבידוד חוץ מאיתנו כמעט חצי מדינה. יש לנו עוד לאן לשאוף.

לא שמנו לב לאף אחד שהשתעל לעברנו, וגם לא זכורים לנו תיירים כאלה בקרבת מקום (אולי כי התרכזנו בבופה?). אבל כאזרחים ממושמעים, הנחיות מהמדינה הן חובה וכל עוד קמפיינים פוליטיים ממשיכים לזמר במוחי העיתונאי והטראומתי, דבר אחד היה לי ברור, שכדי לרפא את החברה הישראלית – "חייבים להתבודד"!

כאדם שחי את השטח, מאז שהתחלתי להעביר את יומי בעבודה מהבית, גיליתי חוויה מיוחדת. לא רע לעבוד ממשרד מפונפן - ממותג במיני מאוס, על כיסא מנכ"ל יוקרתי מפלסטיק בגובה של 40 סנטימטרים. אבל הדבר המדהים באמת הוא לגלות שכשאני מדברת עם קולגות ומקורות בטלפון, ומשתפת אותם בכך שאני נמצאת בבידוד, הם מיד מנמיכים את קולם בבהלה - כאילו שבידוד מעביר קורונה בטלפון!

ואמא, אני מבינה את הרגישות לקבוצת הסיכון, אבל זה הזמן לבקש שתפסיקי לסנן אותי בטלפון. אה? 

למרות החשש של אהובי מהבידוד (אולי כי הוא איתי?) כספורטאית הישגית לשעבר, לקחתי בתחילת דרכי המבודדת החלטה ברורה, אותה זימרתי בזיופים איטלקיים מהמרפסת שאין לי: את הבידוד הזה אני הולכת לאכול בביסים גדולים ולהוציא ממנו ביצועים!

קוראים יקרים, ריד מיי ליפס! אינני מתכוונת לשהות דקה מול הנטפליקס (גם ככה אין שם עונה שלוש של פאודה) ויש לי ארבע מטרות מרכזיות לבידוד שלי - לצאת ממנו טהורה, חתיכה, עשירה ונאהבת.

ולכן, בין היתר, אבצע בבית ניקיון פסח מוקדם ומושלם, אשקיע שעות אימון על האופניים שלי (ולכם סגרו את חדרי הכושר, חחח) ואשקיע בכתיבת יומן בידוד אישי המצליח בכל הזמנים, שיזכה לתפוצה עולמית אפילו יותר מזו של הקורונה. באשר לנאהבת, בשביל זה כבר אציק לבעלי...

החיים המשוגעים שלנו הם מסע שמורכב מאוסף של חוויות מכל הסוגים. אפשר לראות בהם את השלילי והמאיים ולהתרסק, אבל אפשר לראות בהם את החן ואת העוצמות הקסומות שהם מעניקים לאישיותנו. בשני המקרים גם ככה אני אשאר בבידוד, אז מה עדיף לי?

אני מקווה שעד שאצא מהבידוד בעוד שבוע כבר תקום פה ממשלה וששיר הבייביסיטר לא תפטר אותי כמעסיקה, כי היא מצאה עבודה משתלמת בהרבה בייבוא גלילי נייר טואלט.

אני מקווה שהחיסון לקורונה יימצא על ידי ישראל החכמה שלנו - שתציל את העולם. אם וונדר וומן וליאור סושרד הם משלנו, אז בשביל הישראלי המצוי הכל אפשרי. הטובים מנצחים, לפחות בנטפליקס (לא רואה! זה מה שסיפרו לי).

ולכל המנומסים שמציעים לסייע לי בבידוד ורק שואלים איך, הרי אין לי בושה ואני אגיד לכם בדיוק איך. תמצאו לי בבקשה מניקוריסטית שתסכים להגיע אלי הביתה, למרחב המבודד, ממוגנת מכף רגל ועד ראש – כי הלק ג'ל שלי כבר ממש, אבל ממש זקוק לחידוש.

נשיקות וחיבוקים לכם (כן, כן מרחוק!) מהבידוד.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו