עכשיו, כשאנחנו יודעים מפיו של שר הביטחון נפתלי בנט ש"בתי הקברות הם פצצת מוות", אנחנו מבינים סוף־סוף למה אסור להגיע לחלקות הצבאיות כדי לפקוד את קברות יקירינו. למעשה, זאת אולי ההנחיה הרגישה ביותר עד היום מבין שלל ההוראות, הצווים וההנחיות שבאמצעותם התגונן עם ישראל מפני המגיפה. אבל זה לא אומר שההחלטה לא לאפשר הגעה לבתי הקברות ביום הזכרון אינה נכונה. היא בהחלט הדבר הנכון והמתבקש, בייחוד אם רוצים להמשיך במסלול של הקלות ויציאה לחיי שגירה ממצור הקורונה.
מדינת ישראל מתייחדת עם חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה // צילום: משה בן שמחון, יוני ריקנר, שמואל בוכריס
משום מה, אחרי סגר פסח על שני מועדיו, דווקא ביטול הצד הטקסי של ההתייחדות עם הנופלים בשעות הבוקר המאוחרות נראה כגזירה שיהיה קשה לעמוד בה. אני לא זוכר אי פעם שהטקס הפשוט הזה עם הצפירה ליד הקברים לא התקיים. עבור מי שנוהג לעלות לחלקה צבאית במקום זה או אחר, בקיבוץ או בעיירה שכוחה, העלייה לקבר היא גם סוג של מפגש. זה נשמע משונה. אנשים שאתה לא פוגש ונדמה שאין לך סיבה לפגוש לאורך השנה, מופיעים מאי משם ושיחה מתחילה על אותם עניינים. חיבוקים, נשיקות וכו'. כל הדברים האסורים היום באיסור חמור.
אבל קהילת המשפחות השכולות מהווה בחברה הישראלית גרעין של ברזל. חלק מההצלחה בהתמודדות עם הקורונה מקורה באחווה החברתית והלאומית שלנו, בנכונות לקבל משמעת, למרות הטענה שהישראלים אינם מכבדים את החוק. הנכונות של אלה שאיבדו את בניהם, אחיהם וחבריהם, חברותיהם ואבותיהם, להימנע השנה מהעלייה לקבר בהמונים אמורה לשמש דוגמה להתנהלות אזרחית מושכלת.
אז אולי אזרחי ישראל הם אנשים חופשיים ואינם צריכים לציית להנחיות כי כך וכך, ויורם לס חושב ככה ויאיר גולן חושב אחרת; אבל מכיוון שמדובר במאבק משותף - והמדינה דורשת מהערבים הקרבה לא פחות חמורה בנושא הרמדאן - מוכרחים לקבל את הדין.
עוד בנושא:
הממשלה אישרה את תקנות שעת החירום לימי הזיכרון, העצמאות ולתקופת הרמדאן
נתניהו הכריע: סגר ביום העצמאות ומניעת גישה לבתי העלמין ביום הזיכרון
משפחות שכולות פקדו את קברי יקיריהן: "זה קשה, אבל הבריאות חשובה יותר מהכל"
זה ויתור עצום. מי שמשתתף קבוע באירועי הזיכרון האינטימיים האלה, יודע. החשש הוא שאנשים יבקשו לפרוץ מחסומים בדרך לחלקה הצבאית, אולי בעיקר כדי להפגין ולהחצין את קדושת הקורבן. איך עושים שזה לא יקרה? ההצעה לפיזור העלייה לקבר על פני שבוע שלם היא רעיון סביר. העיקר, לא להידחק. כל אירוע כוחני ואלים ביום הזיכרון יפגע בזכר הנופלים. האיפוק במקרה הזה הוא כוח. בייחוד מצד השכולים.
