המחיר של הקורונה: משפחות הקורבנות מספרות על האובדן

"הוא ראה נחת, אבל הוא היה עדיין צעיר בגילו"

יעקב קולדצקי ז"ל, בן 69 מבני ברק

"אבא נסע יום לפני פורים לארה"ב לגייס כספים למוסדות בישראל", מספר בנו, מנחם. "כשהוא נסע אף אחד לא ידע שהמצב בארה"ב כה חמור. דיברתי איתו וביקשתי ממנו לחזור הביתה. הוא עשה מאמצים להשיג טיסה אבל זה לא היה פשוט".

מאז שחזר מספר מנחם כי "הוא השתעל בצורה חזקה. לקחנו אותו לבית החולים ושם החליטו לשחרר אותו. לאחר כמה ימים הייתי עם אשתי בחדר לידה ובלילה אבא התקשר לברך אותי. למחרת אחי התקשר בבהלה וסיפר שיש לאבא חום גבוה. הוא שוב השתעל בצורה קשה. אז גם הגיעה התוצאה החיובית של בדיקת הקורונה. אבא פחד ללכת לבית החולים ולאחר ששכנענו אותו הוא פונה לתל השומר. שם הכניסו אותו מייד לטיפול נמרץ ושלוש שעות אחרי הוא כבר התמוטט".

ההידרדרות של יעקב ז"ל היתה מהירה. "הרופא אמר לי שהוא הגיע במצב קל, שהוא היה רגוע וקרא תהלים ופתאום, בשנייה אחת, הוא קרס. הם מיהרו להנשים אותו. היום בדיעבד לא בטוח שהיינו שולחים אותו לבית החולים, כי שם הוא ספג זיהום. הוא שכב חמישה שבועות בבית החולים במצב קשה. כל בני המשפחה התפללו לרפואתו. היה לנו פסח נורא ואיום. לא יכולנו אפילו לראות אותו. הוא נפטר ביום הזיכרון", סיפר מנחם.

קולדצקי הותיר אחריו אלמנה, 10 ילדים ועשרות נכדים. "הוא ראה נחת אבל הוא היה עדיין צעיר בגילו", ממשיך מנחם. "זה שבר גדול. כל השבוע אנחנו עסוקים, וכשמגיעה השבת אנחנו מתפרקים. צריך לשמור על ההורים. לפגוש אותם רק במקומות פתוחים. אמא שלי אלמנה ומאוד קשה לה. כל יום מישהו אחר מאיתנו מבקר אותה ואנחנו שומרים על הכללים".

מאת: ירון דורון

"אם בהתחלה היו מזהים שנדבק בקורונה אולי הוא היה חי"

זכריה צברי ז"ל, בן 83 מאבן יהודה

"אבא יליד תימן, עלה לארץ במבצע 'כנפי נשרים'. הם גרו בהתחלה במעברות עד שעברו לאבן יהודה. אבא היה ממייסדי אבן יהודה", סיפר בנו של זכריה ז"ל, אילן.

"הוא נפטר ב־30 באפריל. שבועיים לפני זה הוא לא הרגיש טוב. ראיתי שיש לו חולשה אבל לא היה יותר מזה. זה היה בתחילת הקורונה. התקשרתי לרופא המשפחה והוא אמר לי לתת לו כדורים. לאחר כמה ימים המצב שלו הפך יותר קשה. היה קשה לו לנשום. הרופא אמר לנו לתת לו משאף לקשיי נשימה".

אילן מספר כי הם לא חשבו בכלל שמדובר בנגיף. "אף אחד לא חשב שזה קורונה. למחרת ראיתי שהוא רועד וקשה לו לנשום והזמנתי מייד את מד"א. הם עשו לו בדיקה וראו שיש לו חום של 38 מעלות. בהתחלה הם אמרו שעדיף שהוא יישאר בבית בגלל הקורונה. אבל ביקשתי שיפנו אותו לבית החולים. פינו אותו למיון בלניאדו. החליטו לאשפז אותו בפנימית ב'. למחרת אמרו לנו שהוא אובחן כחולה קורונה והוא הועבר למחלקת קורונה".

על תקופת האשפוז סיפר אילן: "במשך 10 ימים היינו איתו בקשר בטלפון ובאמצעות הווידאו בווטסאפ. בבוקר היום העשירי הוא היה נראה בסדר, ואז בלילה הודיעו לנו שהמצב שלו הידרדר והחליטו להרדים אותו. הצוות הרפואי עשה הכל כדי להציל אותו אבל הריאות שלו קרסו והוא נפטר".

צברי הותיר אחריו שלושה ילדים, שישה נכדים ונינה אחת.

עוד בנושא:

הזנחת קורבנות הקורונה: לא סופרים את המתים

קריטריונים חדשים לאשפוז: הקאות ותחושת בלבול

"מרבית החולים בקורונה ייפגעו גם בליבם"

"אבא היה מתפקד. הוא היה קם מדי בוקר ב־5 לפנות בוקר לבית הכנסת. לא משנה מזג אוויר - קיץ או חורף, הוא היה הולך לבית הכנסת. היה קשה לו כשסגרו את בתי הכנסת. הוא היה מתפלל בבית. זה קשה. ההורים שלי התגרשו לפני הרבה שנים ואני כבן הבכור ליוויתי אותו. אף פעם לא השארנו אותו לבד. תמיד היה איתנו בשבתות וחגים. מאוד קשה לאבד אבא. אם בהתחלה היו מזהים שמדובר בקורונה אולי הוא היה עדיין חי, אבל אנחנו לא מחפשים אשמים".

מאת: ירון דורון

"חזרתי הביתה בלי בן הזוג שלי ב־60 השנים האחרונות"

חיים הקר ז"ל, בן 77 ממושב שדה אילן

נאווה וחיים הקר ממושב שדה אילן הכירו לפני 60 שנה עוד כשהיו בני נוער. הפעם הראשונה שנפגשו היתה כשחיים, שהיה אז תלמיד בכיתה י"א, הפך למדריך של נאווה. שלוש שנים אחרי שהפכו לזוג הם נישאו, ומאז דבר לא הפריד ביניהם עד שמגיפת הקורונה התפרצה בישראל. כבר בתחילת הגל הראשון שניהם לקו במחלה והתאשפזו במחלקת הקורונה במרכז הרפואי פדה פוריה הסמוך לטבריה.

"היינו באותו חדר. ביומיים הראשונים הייתי עם חום גבוה ואני לא זוכרת מהם כלום. כשהתאוששתי היה בינינו קשר למשך שבוע וחצי ואז המצב שלו התחיל להידרדר", מספרת נאווה. "רצו להעביר אותי לחדר אחר ואני אמרתי שאני לא עוזבת אותו. המחלקה המדהימה הזאת ובייחוד המנהל שלה, ד"ר משה מתן, הם מלאכים משמיים ואפשרו לי להישאר שם".

כבר כשהשניים התאשפזו הסבירו להם הרופאים שסיכוייו של חיים לשרוד נמוכים בשל מחלות הרקע שמהן סבל. ביומיים האחרונים לחייו ביקשה נאווה להעביר אותו לחדר רגיל על מנת לאפשר לילדיו להיפרד ממנו. "כשהתאשפזנו ביקשו את הסכמתנו להתחבר למכונת הנשמה במידת הצורך ולא הסכמנו. שבעה חודשים לפני שהבן הבכור שלי דני נפטר, הוא היה צמח ומחובר למכונת הנשמה. הסבל שלו היה נוראי ולא רצינו לעבור את זה שוב", מוסיפה נאווה לספר.

"בשבוע האחרון חיים כבר סבל משכחה גדולה והרבה פעמים גם לא ידע אפילו מי אני. ביקשתי מד"ר מתן שיעביר אותי ואת חיים למחלקה יותר קלה, כדי שהילדים שלי יהיו איתו. הוא התרצה ויום וחצי לפני שחיים נפטר הוא אפשר לילדים שלנו להיכנס ולהיפרד ממנו. חיים נפטר בשבת בבוקר ב־31 במארס. היה קשה מאוד לחזור הביתה בלי בן הזוג שאיתו חייתי בערך מגיל 0".

מאת: עדי חשמונאי

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו