תגובות השמאל להסכמים המדיניים שנחתמו אמש (שלישי) על מדשאת הבית הלבן הגיעו לשלב הקומי. בדיוק בזמן, אגב. לאזרחי ישראל לא תזיק הפוגת שעשוע מהמשבר ומהסגר. בהיפוך סאטירי מושלם יצאו ממרכז המחנה שחרט על דגלו את השלום, פוליטיקאים, עיתונאים, פרשנים ואקדמאים המחפשים כל פגם אפשרי בהסכמים. מתברר שאלו לא הערבים הנכונים, לא העת הנכונה ובכלל מה הטעם בשלום עם מי שמעולם לא היתה לנו מלחמה איתו. שלום הרי עושים עם אויבים, אבל רק כאלו שממשיכים לרצוח בשווקיך ובאוטובוסיך גם כשסיימו להיות אויבים.
הדוגמאות המרנינות למכביר: זהבה גלאון קבעה ב"הארץ" שמדובר ב"הונאת השנה", אף שהיא עצמה מודה ש"אין ספק שההסכם עשוי לתרום לכלכלה, לתיירות, ליחסים הדיפלומטיים של ישראל עם מדינות ערב נוספות". ב. מיכאל כותב באותה במה ש"החינגה בוושינגטון" אינה אלא תשדיר בחירות של נתניהו וטראמפ, והסביר כיצד בוצע התעלול תוך ניצול אכזריות המשטרים הדכאניים באמירויות וארנקה העמוק של ארה"ב. תחת הכותרת "קץ ההיסטוריה הליברלית" ביכתה פרשנית "הארץ" נעה לנדאו את העובדה שארה"ב תחת טראמפ כבר אינה כופה דמוקרטיה על מדינות העולם, וקוננה על קשריה של ישראל עם מדינות דיקטטוריות. ביקום חדי הקרן הומואים לא מושלכים מגגות עזה ואסירים לא מעונים במרתפי הרשות הפלשתינית.
גם ברשתות נרשמו רגעים מבדחים. חברת הכנסת קארין אלהרר נעצבה על יציאתו של ראש הממשלה ל"קוקטייל בוושינגטון", וחבר הכנסת רם בן ברק התרעם על הסתרת ההסכמים מגורמי מקצוע ומשרים - כאילו לא נחתם הסכם אוסלו במחשכים ואושר בכנסת רק לאחר הטקס בבית הלבן. גם העיתונאית חן ליברמן נעצבה מפריצת השלום עם ערבים שאינם לרוחה, ופסקה שמעתה "ערבי טוב הוא ערבי עשיר". עיתונאי אחר כתב שעדיף בלי שלום - אם המחיר הוא בלי נתניהו המסית והמשסה. מחנה השלום מעדיף את כאבי המלחמה על ייסורי נתניהו.
נאום ראש הממשלה נתניהו בטקס חתימת הסכם השלום // צילום: לע''מ
השלום הזה הפך את השמאל סופית לפרודיה נטולת מודעות עצמית. כל שנותר הוא לצפות בקומדיה ולהתפוצץ מצחוק, זה בוודאי עדיף על לצפות ב"הסכמי השלום" שהשמאל הביא, ולהתפוצץ ברחוב.
מפתה לחשוב שאלה ביטויים מכמירי לב של מחנה שחוסר הרלוונטיות שלו מוציא אותו מדעתו. אבל זה עמוק יותר. בשמאל לא מוכנים עד היום להכיר באויבים, ודבקים באדיקות במעלותיו של אבו מאזן כפרטנר מתון, גם כשהוא קורא כיכרות על שמות רוצחים ומשלם משכורות למחבלים ולמשפחותיהם. גם הרשימה המשותפת משווקת לנו כשותף פוליטי, למרות מבול ההוכחות לשאיפות אופרטיביות לגריסת הציונות או לתמיכה בטרור מצד חבריה. בדיוק באותו אופן, איבדו בשמאל את היכולת לזהות יד מושטת לשלום. ידידות, חברות, ברית, כל סוג אחר של קשר קונסטרוקטיבי לטובת ישראל - נתפס על ידיהם כאיום. אוסלו דפק את מחנה השלום הישראלי כל כך חזק, שהוא כבר לא יכול לזהות שלום אמיתי מול האף. וכידוע, מי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להיגמל מזה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו