אנחנו מדברים המון על נזקי הסגר, על סגירת עסקים, מערכת החינוך, מוסדות ציבור ומה לא. על סוגיות של ערכים, אמונה, מנהגים, טקסים - הרבה פחות. יוצאות דופן היו התמונות שהופצו בערב יום הכיפורים מהכותל המערבי.
עבור רבים סימלה הרחבה השוממת את אחריותם החברתית והאזרחית של המתפללים שנמנעו מלהגיע, אחרים ראו בכך הוכחה שהדתיים "פראיירים", כפי שניסח זאת בועז גולן. בזמן שהם מוותרים על הסליחות, המונים מפגינים בבלפור. אלא שבמקום להסיט את העיניים מהכותל לבלפור ולהתרגז, הייתי ממליצה להרים את המבט כמה מטרים למעלה. גם שם מסתתר מחדל.
במשך כל השנה עומד הר הבית כמעט ריק מיהודים, רק מאות בודדות של אנשים, גרעין של מסורים, שבים ופוקדים אותו. אבל אפילו הר הבית, אם היה יכול לדמיין, לא היה מסוגל להעלות על דעתו עד כמה נטוש ושומם הוא יהיה בתקופת הקורונה. הסגר, שאין לי ספק שהוא הכרחי, מגביל את כניסת היהודים להר הבית לאלה המתגוררים במרחק קילומטר או פחות ממנו, ואלה כמובן אינם רבים.
ביום הכיפורים האחרון עלו להר קבוצות יהודים המתגוררים לא רחוק. בבגדים הלבנים המסורתיים ועל רקע הכיפה הזהובה, נוכחותם הדגישה עוד יותר את החסך. אם לשאול משורותיה של נעמי שמר, הר הבית ריק כשאין בו יהודים. אך גם כשהם כל כך מעטים זה צובט בלב.
והלב שלי נצבט, כמו כולם, מול תמונת הכותל הריק. מעמד הסליחות בכותל מרגש בכל שנה מחדש, אך מה שיותר מעציב הוא שלא רבים מספיק ממבקשי הסליחות בכותל מרימים את מבטם מעלה, וכך גם רבים נוספים בעם היהודי.
אם היו מסתכלים, הם היו מבינים שבעוד חונכנו להתפלל בכותל, מקום מושבם של שני בתי המקדש נמצא ממש מעליו, ודווקא אותו אין אלפים פוקדים כדי לבקש סליחה. ואולי משום כך מגיעה לו, יותר מכל, בקשת סליחה. סליחה שכעם שכחנו מהר הבית, סליחה שהפכנו את היהודים לאזרחים סוג ד' שנאסר עליהם להתפלל בשטחו או לבוא בשעריו בשבתות ולהסתפק בשעות בודדות בימי חול, אבל בעיקר סליחה שהזנחנו אותו ואת מורשתו.
כשיסתיים סגר הקורונה, נוציא גם את הר הבית מהסגר התודעתי שהטלנו עליו.