קורות חיינו, חייו - המסע של ז'אבו להצלת קורות המקדש

לו היו ז'אבו (זאב חנוך ארליך) וחבורתו מסוגלים להפיח חיים בקורת העץ הפואטית מ"על אם הדרך עץ עמד", שירו המפורסם של אלתרמן, הם בוודאי היו עושים זאת. ז'אבו, שנהרג בלבנון בשבוע שעבר, מהחוקרים היותר מרתקים של ארץ ישראל שידע דורנו, עשה במהלך חייו דברים "מוזרים" ודמיוניים לא פחות, ולא כל כך קשה לדמיין אותו מתייצב מול העץ האלתרמני, שהפך לתורן של ספינת מעפילים, וחוקר אותו שתי וערב: על דרכו בים הסוער לצד הילד ואמו, על הסב שכבש בו את ראשו, בתפילה לירושלים, ועל האב שנעקד עליו למוות.

הסיפור על עצים אחרים, ממשיים, קורות עץ עתיקות שאותן חקרו ז'אבו וחברו הקרוב יהודה עציון במשך קרוב ל־50 שנה, הוא בעיניי פיוטי לא פחות. הפרק האחרון בו טרם נכתב. מי יודע - אולי בעתיד אף הוא יזכה לשיר. הוא נפתח ברעש אדמה חזק שפקד את ארץ ישראל בשנת 1927 וגבה מחירים כבדים בנפש וברכוש. בין היתר, מוטט הרעש הזה את מסגד אל־אקצא שעל הר הבית. מאות קורות עץ כבדות וארוכות שנשאו את גג המסגד, קרסו אף הן ברעידה. הווקף פינה אותן לחללים תת־קרקעיים בהר.

יותר מ־50 שנה הן נחו שם כאבן שאין לה הופכין, עד שלאחר מלחמת ששת הימים כוהני הדת המוסלמים מכרו אותן לסוחר גרוטאות ארמני, מוסא בזיאן שמו. בזיאן העביר אותן למחסנים בצמוד לביתו, בסמוך לשדה התעופה עטרות בצפון ירושלים. הוא החל לסחור בהן ולמכור אותן לנגרים. חלק מהן נטחנו עד דק והפכו לסיבית, שממנה יוצרו רהיטים.

באותן שנים הוקם בית ספר שדה עפרה. שלושה ממייסדיו - ז'אבו, יהודה עציון ועמוס פרומקין (מייסד המרכז לחקר המערות) - השתתפו אז בשיעורים שהעבירה חוקרת צעירה מאוניברסיטת תל אביב, נילי ליפשיץ. ליפשיץ, לימים, פרופ' נילי ליפשיץ, שימשה מנהלת המעבדות הבוטניות של המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. היא היתה דנדרוכרונולוגית, כלומר עסקה (בין היתר) בקביעת גילם המדויק של עצים ומוצאם. לא פעם היא נדרשה לתרום ממומחיותה לחפירות ארכיאולוגיות, שהעלו גם ממצאים של עצים וצמחים. ליפשיץ בדקה עד אז לא מעט עצים מהארץ ומהעולם, וכששמעה על העצים שבזיאן רכש מהווקף, מיהרה אליו ודגמה 144 קורות, שאוניברסיטת תל אביב, בהחלטה חריגה, אישרה לה לרכוש.

ז'אבו, עציון ופרומקין היו מהראשונים ששמעו מליפשיץ על ממצאי בדיקת קורות העץ מהר הבית, ונרעשו. העצים זוהו כעצי ארז הלבנון, ברוש מצוי ואלון טורקי, והתבררו כעצים עתיקים. ליפשיץ תארכה אותם, הן בשיטה הדנדרוכרונולוגית (שמבוססת על מדידת עוביין של טבעות עצים שנתיות) והן בעזרת פחמן 14. מרבית קורות הארז הלבנוני תוארכו לתקופה שבה הוקמו המסגדים בהר הבית, בשנים 700-600 לספירה. קורות אחרות תוארכו לתקופת חורבן הבית השני, וקורות בודדות של ברוש ושל אלון טורקי התגלו כבנות 2,900 שנה, מהמאה ה־9 לפני הספירה, שבמחציתה השנייה בנה שלמה המלך את בית המקדש הראשון.

ליפשיץ הקריאה לתלמידיה את התיאור מספר דברי הימים ב', על משלוח העצים של חירם מלך צור לשלמה המלך, כאשר בנה את הבית הראשון; את בקשת שלמה מחירם: "הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹקַי... שְׁלַח לִי עֲצֵי אֲרָזִים בְּרוֹשִׁים וְאַלְגּוּמִּים, מֵהַלְּבָנוֹן..." ואת התשובה החיובית של חירם: "...וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן הַלְּבָנוֹן, כְּכָל צָרְכֶּךָ, וּנְבִיאֵם לְךָ רַפְסֹדוֹת, עַל יָם יָפוֹ; וְאַתָּה תַּעֲלֶה אֹתָם, יְרוּשָׁלִָם", וכן חלק מתיאור השימוש באותם עצים: "וְאֵת הַבַּיִת הַגָּדוֹל חִפָּה עֵץ בְּרוֹשִׁים".

נילי ליפשיץ אמנם סייגה את הממצא, וציינה שמדעית אין שום הוכחה שקורות העץ הבודדות שתוארכו לימי הבית הראשון היו חלק מבית המקדש הראשון, אבל דמיונם של ז'אבו ועציון כבר עף קדימה. הם מיהרו לבזיאן. עציון זוכר שכאשר הגיע לשם ראה לצד מצבורי הקורות נגרים נכנסים ויוצאים, אשר קונים את הקורות הללו לצורכיהם. "גיסי, עירא, הכיר את בזיאן מכיוון שהיה קונה אצלו ריהוט ישן. בזיאן עצמו לא כל כך הבין על מה ההתרגשות, ובכל זאת דרש סכום לא מבוטל. פנחס ולרשטיין, שעמד אז בראש מועצת בנימין, חתם לנו על הרשאה תקציבית", ומשאית עמוסה בקורות עץ שמקורן בהר הבית עשתה את דרכה מעטרות לעפרה.

נקמת הווקף בחוקרת

כעבור כמה חודשים פרסמה ליפשיץ, יחד עם עמיתיה ש' לב־ידון וי' ויזל, את מאמרם "כרונולוגיה של קורות עצי ארז הלבנון מגג מסגד אל־אקצא" - פרסום מדעי מסודר, שלא עורר תשומת לב מרובה. בעפרה עצמה הונחו תחילה העצים תחת כיפת השמיים, אך לאחר שנערים השתמשו בכמה מהקורות למדורת ל"ג בעומר, ואנשי בית ספר השדה השתמשו באחת מהן כקורה לבית בד שהקימו, ז'אבו העביר אותן למחסן נעול מתחת לאחד ממבני הציבור ביישוב. מעטות מהן, שנמצאו מעוטרות בעיטורים שונים, הופרדו ואוחסנו בנפרד. לאורך שנים ניסו ז'אבו ועציון לרתום מוסדות מדעיים שונים כדי שהקורות יזוהו, ויתוארכו באמצעות בדיקת פחמן 14, אבל העלות הגבוהה של הבדיקה היתה בעוכריהם.

המלחמה האחרונה דחקה לא מעט חדשות חשובות אל השוליים. אחת מהן נגעה להסכם שנחתם זמן לא רב לפני המלחמה בין רשות העתיקות לבין אנשי עפרה בעניין קורות העץ העתיקות. היישוב עפרה תרם את הקורות לרשות העתיקות. בתמורה התחייבה הרשות לבצע בכל הקורות בדיקות שיזהו את מיני העצים שנכרתו ואת גילם, לסיים את סדרת הבדיקות בתוך שנתיים ולהפיק ולפרסם בתוך חמש שנים מחקר על תוצאות הבדיקות. הרשות אף התחייבה להציג לציבור במקום הסמוך להר הבית את הקורות שיתוארכו לתקופת בית המקדש הראשון או השני. בעלות הגבוהה של המבצע הסכימה לשאת עמותת אלע"ד (אל עיר דוד), שאף היא היתה צד להסכם.

אלא שגם בהנחה שההסכם הזה יקוים, סיפור הקורות מההר לא תם. בהר עצמו עדיין נותרו כמה עשרות קורות שהווקף הוציא מהמחסנים אל מתחת לכיפת השמיים ופיזר אותן ברחבה הפתוחה. רק לאחר השתדלות של רשות העתיקות הן רוכזו לפני שנים אחדות במתחם הפתוח של שער הרחמים וכוסו בבדים. למרות זאת, החשיפה שלהן לחום השמש, לקור ולגשמים אינה מיטיבה עם מצבן.

מיפוי מקומן של הקורות כיום מלמד שאלה מעפרה, כ־130, הועברו למחסני רשות העתיקות בבית שמש. קורות בודדות מתוך העשרות שנותרו בהר נמצאות במוזיאון האסלאם שעל הר הבית. פרוסות מקורות העץ שהווקף העביר למחלקת העתיקות הבריטית בשנות ה־30 של המאה הקודמת הוצגו בעבר במוזיאון רוקפלר. קורות אחרות, לא ברור כמה, אף הן מתוך המאגר שנותר בהר, ייתכן שנשרפו לפני שנים אחדות, במסגרת התכת לוחות עופרת ישנים מגג מסגד אל־אקצא למטילי עופרת.

אחדות מהקורות שהופקרו על ההר נחקרו למרות הכל במהלך השנים: הארכיאולוג פרץ ראובן פרסם שני מאמרים מדעיים על העיטורים שנמצאו על שתיים מהקורות, אחת מהתקופה הרומית ואחת מהתקופה העבאסית. כתב העת הידוע לענייני ארכיאולוגיה "Biblical Archaeology Review" עסק בהן אף הוא. דגימה בודדת נלקחה על ידי חוקרת ממכון ויצמן, וגם חוקרים זרים גילו עניין בקורות הללו.

קורת עץ ברוש אחת, שאורכה המקורי היה 13 מטרים, נשאה כנראה את אולם התווך של מסגד אל־אקצא, ועל פי חוקר הר הבית ארנון סגל במקורה היא היתה אַרְכִיטְרָב - קורה ראשית במבנה ציבורי מקודש כלשהו - אשר נישאה על גבי עמודים. סגל מעלה אפשרות שהיא ניצבה בגאון בראש הסטיו המלכותי שהורדוס בנה בהר הבית.

פרופ' ביאטריס סנט לורן, פרופסורית להיסטוריה של האמנות, מחתה בעבר באוזני שר ההקדשים הירדני על יחס הווקף לקורות שנותרו בהר. הירדנים לקחו לתשומת ליבם את הביקורת של סנט לורן, אבל הווקף, שנפגע מההתערבות שלה, סירב לאחסן את הקורות בחללים סגורים ומתאימים כפי שהתבקש, ואף "נקם" בפרופסורית וחדל לשתף עימה פעולה בעבודתה.

"המפתח הושיע"

ז'אבו, שנהרג מאש מחבלים בלבנון, עסק בגורלן ובגלגוליהן של קורות העץ העתיקות מהר הבית, שרבות מהן הגיעו מארץ הארזים, אבל חקר עוד מאות פרשיות ואתרים היסטוריים אחרים ברחבי הארץ. ברבים מהם הוא קילף, מחקרית, אתרים נוצריים ומוסלמיים, וחשף את העבר היהודי הקדום יותר שלהם. ז'אבו עשה זאת גם בקבר רחל, לאחר שהפלשתינים "אסלמו" אותו למסגד בלאל אבן רבאח, על שם המואזין הראשון באסלאם.

הוא הגיע לקבר רחל במהלך האינתיפאדה השנייה, בעת שהיה סגור לביקורי יהודים, ונכנס למקום באישורו של סרן אריאל חובב, סגן מפקד הפלוגה, שבאותם ימים אבטחה את האתר (חובב נפל מאוחר יותר בקרב בוואדי חרמייה מירי צלף ערבי). הביקור יוצא הדופן נועד, בין היתר, לנסות לחפש סימנים כלשהם שיכריעו בוויכוח בין שתי גישות מחקריות באשר למיקומו האמיתי של קבר רחל - מצפון לירושלים או בסמוך לבית לחם? ז'אבו, תוך סיכון עצמי, השתלשל בחבלים אל תחתית "באר ששון", שנחפרה ליד ציון הקבר באמצע המאה ה־19, אך לא גילה דבר שיכול היה להכריע במחלוקת.

אחר כך פיצח ז'אבו ביתר הצלחה חידה נוספת. הוא פירק את מנעול דלת העץ העתיקה, רקועת הברזל, שתרם מונטיפיורי לקבר רחל, ובמקום נסתר מהעין מצא עליו חריטה עם שם המסגר שביצע את העבודה, אליהו בסאן, וכן את המילים: "לאמנו רחל" וציון השנה שבה הורכב המנעול: 1840, שבה בנה מונטיפיורי את החדר הנוסף לקבר רחל.

באותה תקופה פקד ז'אבו יחד עם שרה ברנע (שותפתו למחקר קבר רחל) את בתי צאצאיהם של שמשי קבר רחל לדורותיהם, בחיפוש אחר מפתחות המתחם. העניין במפתחות נבע מהתפקיד המיוחד שהם מילאו לאורך שנים עבור נשים שחששו כי יתקשו בלידתן. רבות מהן היו נוטלות את המפתחות משמשי הקבר, כדי להניח אותם למראשותיהן במהלך הלידה. הן האמינו שכך תוקל הלידה ותסתיים בשלום. המפתח הגדול, כ־15 ס"מ אורכו, נשמר לאורך השנים אך ורק בידי השמשים, שמונה במספר: שלושה ספרדים, בני משפחות בורלא וסבן, וחמישה אשכנזים, בני משפחות מונזון ופריימן.

ז'אבו וברנע פתחו במסע חוצה מדינה במטרה לאתר ולתעד מחדש את המפתחות ההיסטוריים הנדירים, וגילו אותם אצל צאצאיהם: שמעון ברמץ, דור חמישי לר' אברהם לייב מונזון, השמש האשכנזי הראשון של קבר רחל; משפחת פריימן, ממשיכת המונזונים; הסופר והמשורר עודד בורלא, נכדו של יהושע בורלא, משמשי קבר רחל; וקובי סבן, נכדו של יעקב סבן, חתנו של יהושע בורלא, שהיה השמש הספרדי האחרון במקום, עד מלחמת העצמאות.

הסופר יהודה בורלא, בנו של השמש חכם יהושע, העיד על המפתח הזה כי היה "גדול, כבד מאוד ומיוחד במינו, כי המנעול בשער הקטן, הנמוך והכבד שהיה מצופה ברזל היה מסובך ומורכב, והפתיחה לא היתה כדרך כל פתיחה, אלא פועל נסתר היה כרוך בפתיחה... רק אבא יודע את סודה, והכל... יהודי או גוי זקוקים למעשה ידו של אבא להתפאר.

"ועוד מעלה חשובה לאין ערוך צפונה במפתח עצמו", סיפר בורלא, "שהרי המפתח כשלעצמו קדוש ומקודש בעיני הבריות, שכן כשיקרה לפעמים ואישה מתקשה מאוד בלידתה, והמיילדת לא עצרה כוח להועיל, וגם תפילה ותחנונים לא עזרו - המפתח הושיע! יש ובחצות התדפקו קרובי היולדת על דלת ביתנו וביקשו את המפתח של 'רחל אמנו', שכבר בדוק ומנוסה הדבר שאם ישימו את המפתח למראשות היולדת - לאחר שעה קלה רווח והצלה עומדים ליולדת... המפתח לא הכזיב... או־אז היתה גוברת ונוספת אהבתי לרחל אמנו, שאף לאחר אלפי שנים עוד זוכרת בהתקשותה היא ללדת את בנימין, וכאילו חרדה היא שלא יקרה לזו המבקשת עזרתה היום אשר קרה לה אז: 'בצאת נפשה... כי מתה...'"

ז'אבו, שתיעד גם את המסורת הזאת, ונהרג בשבוע שעבר, כוסה בדרכו האחרונה בטלית שפסיה רוחביים ובדגל ישראל, שפסיו לאורך, "הקואורדינטות של מפת חייו, שבה ניווט 70 שנה", כפי שציין חברו, עציון.