בשנת 2009, ערב כניסתי לתפקיד שגריר ישראל בארה"ב, ניגש אלי איש ביון אמריקני ותיק ואמר לי: "תעסוק כשגריר בכל מה שתרצה, אבל בשום מצב אל תיגע בפרשת פולארד". האזהרה הזו, העסיקה אותי מאז במספר אופנים ורמות.
יונתן פולארד הוא בן דורי, ומגיע מרקע יהודי אמריקאי דומה. הוא היה צריך לבחור כמוני בין לעלות לארץ, לשרת בצה"ל ולהיות ישראלי, או להישאר בארצות הברית ולעבוד למען המדינה משם. בעוד שאני החלטתי לעלות, יונתן בחר בדרך השנייה. הוא התקבל כחוקר במודיעין של חיל הים האמריקאי ומשם הדליף חומר מסווג מאוד לסוכנים ישראליים. הוא נעצר, נשפט ונידון למאסר עולם. תמיד תהיתי האם הייתי פועל בדרכו של פולארד ומשלם אותו מחיר אם לא הייתי עולה לארץ.
מעבר לפן האישי, הפרשה העסיקה אותי ברמה המדינית עוד יותר. פולארד פעל למען גוף בלתי רשמי בתוך המודיעין הישראלי, והמדינה לקחה אחריות על מעשיו ואף העניקה לו אזרחות. לכן כשגריר, ראיתי את זה כאחריותי לפעול למען שחרורו. בכל פגישה שלי עם גורמים מודיעיניים, מחוקקים בקונגרס ואנשי ממשל, העליתי את הנושא. כך עשו גם נשיא המדינה שמעון פרס וראש הממשלה נתניהו פעם אחר פעם לפני הנשיא אובמה. הכל ללא הצלחה.
חשוב להסביר לציבור הישראלי שבעוד שפולארד נתפס פה כגיבור, בארה"ב הוא נחשב לבוגד. אפילו אישים בכירים בקהילה היהודית האמריקנית - כמו ברט סטיבנס (בעל טור בניו יורק טיימס), ומרטי פרץ (עורך של השבועון ניו ריפבליק), התנגדו לשחרורו ואף איחלו לו "להירקב בכלא עד סוף חייו". השופטים היהודיים ששפטו במשפט, רות' באדר גינזברג ואברהם סופר, אמרו לי שפולארד אשם וקיבל את העונש המתאים.
הנשיא אובמה הסביר לי שלא ניתן לשחרר את פולארד, שריגל למען מדינה אחרת, ולהשאיר בבית הסוהר מאות אלפי אמריקאים שחורים או לטיניים, שמרצים עונשים ארוכים עבור סחר בסמים. בקשתי לתמיכה בחנינה מג'ורג' טנט, ראש ה-CIA לשעבר, נדחתה על הסף.
על אף התנגדות כמעט מקיר לקיר בארה"ב לשחרורו של פולארד, ישראל שמה דגש על ההיבט ההומניטארי. ציינו שחלק מהפשעים שיוחסו לפולארד, כמו חשיפת סוכנים אמריקאים שפעלו מאחורי מסך הברזל, נעשו על ידי הסוכן הכפול הסובייטי-אמריקני אולדריץ איימס. הדגשנו שסוכנים רוסים שנתפסו בארה"ב נידונו למאסר קצר הרבה מזה של פולארד. למעשה לא הייתה דוגמה בהיסטוריה של ארה"ב שאדם שריגל למען מדינה בת ברית, נידון למאסר עולם. ריחף סביב כל הפרשה ריח אפליה נגד ישראל.
המשכתי לפעול למען שחרורו עד יום שירותי האחרון. הייתי הנציג הישראלי הרשמי האחרון לבקר את פולארד בכלא הפדראלי, בצפון קרוליינה. הפגישה הזו הייתה עבורי חוויה מזעזעת, ומנגד מעוררת גם השראה. פגשתי אדם שסבל נורא, עם דאגות עמוקות לבריאותה של אשתו. אדם משכיל מאוד ובקיא בנעשה בישראל. הפגישה הזו שלי עם פולארד הייתה אחת החוויות הכי קשות שחוויתי בחיי.
כיצד ישראל צריכה לקבל את פניו של פולארד החופשי? חשוב מאד לזכור שהפרשה השאירה משקעים עמוקים, אפילו צלקות, בקרב הקהילה היהודית האמריקנית, ובחלקים חשובים של הממסד הביטחוני האמריקאי. עד היום הזה, יהודי אמריקאי שביקר בישראל לא יכול להתקבל לראיון ב-CIA. התקשורת האמריקנית מצטטת לעיתים "גורמים בכירים במערכת המודיעינית האמריקאית" המאשימים את ישראל בריגול נגד ארצות הברית.
לכן יש לקבל את יונתן פולארד בחיבוק ובאותו חום רב המגיע לכל יהודי העולה לארץ, אבל לשמור על איפוק והתחשבות ברגישויות של בת בריתנו האמריקאית. כשגריר לא הקשבתי כלל לעצה שנתן לי אז איש המודיעין שהזהיר אותי שלא לעסוק בפרשת פולארד, והיום אני גאה גם שמאמצנו לשחררו לאורך השנים הניבו פרי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו