הסבר בבקשה: למי אני מסוכנת?

כשנחקק חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שמחתי, כי הייתי מספיק תמימה להאמין שמטרת החוק היא להגן עלי, על כבודי ועל חירותי מפני שרירות ליבו של השלטון. כעבור שנים ישבתי המומה בהיכל השן של בית הדין הגבוה לצדק, וראיתי איך משתמשים בחוק פעם אחר פעם נגד תושבי דרום תל אביב המוכים והחבולים.

מהרגע שהמסתנן הראשון חצה את הגבול בסיני, נגזלה מאיתנו, תושבי השכונות, הזכות לכבוד ולחירות. במשך שנים אנחנו רואים איך בג"ץ מגן פעם אחר פעם על זכויותיהם של המסתננים ומתעלם מזכויותיהם של האזרחים, מתעלם פעם אחר פעם מזכותה של המדינה לקבוע מי יבוא בשעריה, ומגן על זכותם של גנבי גבול להחריב קהילות, להגביר את הקיטוב בעם ולקבוע את סדר יומה של החברה הישראלית.

כשיצאנו למאבק על זכותנו לכבוד ולחירות, קראו לנו גזענים. כשהתקוממנו נגד הנטישה וההתנערות, קראו לנו פשיסטים. כשהתקשורת חסמה בפנינו את הדרך להסביר ולשכנע, ונאלצנו לקחת את זכות הדיבור בכוח המגפון והגרפיטי, קראו לנו עבריינים.

כי יש עוד זכות שנגזלה מאיתנו, והיא הזכות למחאה. לא רק מכיוון שברגע שאנחנו מתקוממים - קוראים לנו בשמות גנאי. אלא בגלל הפחד. הפחד מאלימות. הפחד מתיוג. הפחד מפיטורים. ובעיקר הפחד מהמשטרה, מהמעצרים ומכתבי האישום.

אז עכשיו, אחרי שהמערכת זיהתה הסלמה ואיום על השקט הקדוש שלה, על אוזלת היד של המשטרה ועל היחס המחפיר של מערכת המשפט, על ההשלמה עם קיומו של רובע העבדים ועל ההשלמה עם הכרסום המתמיד בחזון הציוני, המערכת נבהלה, הקימה צוות חקירה ותפסה את היעד מס׳ 1 בדרום תל אביב.

כי היינו תמימים. כי חשבנו שזכותנו לנהל שיחות פרטיות, כי חשבנו שזכותנו למחות בצבע בשכונה שבה כל הקירות מרוססים בלכלוך ובכתמי שתן, כי חשבנו שזכותנו למחות מול בתיהם של שופטי בג״ץ, כי חשבנו שזכותנו לתעד כל פן במציאות חיינו השדודה, גם אם זה לא נעים לראות ולשמוע.

כתב האישום שהמדינה גיבשה נגדנו מורכב מ־14 סעיפים ועוד תתי־סעיפים. מתוכם תשעה על השחתת פני מקרקעין (שלושה מול בתיהם של שופטי בג״ץ), חמישה על קשירת קשר, שלושה על הפרת שלום הציבור, שניים על הסגת גבול, אחד על פרסומים בפייסבוק. עיקר כתב האישום בנוי על חדירה לפרטיות ושיחות ווטסאפ פרטיות. 

אבל הארץ לא רועדת, כי במשך שנים עשו לנו דמוניזציה, ולדמון אין זכויות אדם ואין זכויות אזרח ואין זכות לכבוד ואין זכות לחירות. את הדמון אפשר לעצור מול ילדיו, לגרור אותו אזוק בידיו וברגליו לבית המשפט באישון לילה, להגביל את חירותו במעצר בית עד תום ההליכים, לצייר אותו בתקשורת כמסוכן וכמאיים. וכדי לחזק את תמונת הדמון, עיקר כתב האישום מתמקד בשיחות ובמחאות שעניינן מוסדות חינוך של ילדי זרים. כל השאר, כל פעולות המחאה נגד העמותות והרשויות, שעליהן נחקרנו, התפוגגו כשבאה התביעה לנסח את כתב האישום.

וגם אחרי חמישה דיוני הארכת מעצר בערכאות שונות, לא קיבלתי עדיין תשובה לשאלה הכל כך מתבקשת: למי אני מסוכנת?

שפי פז, החזית לשחרור דרום תל אביב, 40 יום במעצר בית ותחת פיקוח 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו