לרגל חודש המודעות לבעלי תסמונת דאון, קובי כהן הגיע כדי לשתף בתחושות ובקשיים, ולבסוף סיכם: "אני בן אדם שמח".
אני קובי. אני בן 35, וגר עם ארבעה חברים במערך דיור ברכסים, של ארגון 'צהר הלב'. אני עובד במפעל מלח.
אתם בטח חושבים שאני כמו כל אחד אחר. אבל מה פתאום! יש לי תסמונת דאון. שמעתי שעכשיו זה חודש של תסמונת דאון, אז אני רוצה לספר לכם על הרגשות שלי, ומה עובר עליי בכל יום.
"אני בן אדם שמח! אולי זה יישמע לכם מוזר, אבל כיף לי מאד עם התסמונת דאון שלי. אנשים עם תסמונת דאון הם שמחים, אוהבים, וכיף לי להיות כזה. אני צוחק עם כולם, אוהב לשמוח כל היום. לחבק את מי שאני אוהב.
"אולי האנשים ה'רגילים' לא רואים את זה ככה. אולי הם מרחמים עליי. הם בטח לא מבינים בכלל מה זה תסמונת דאון, ויכולים לבלבל אותה עם כל מיני דברים אחרים, אוטיזם או פיגור שכלי. אז חשוב לי שיבינו שתסמונת דאון זה משהו אחר, ובכלל לא מחלה. מי שיש לו אותה, אז רואים עליו בפנים, וגם קשה לו יותר ללמוד. אבל אנחנו אנשים שמחים, אוהבים, והכי חשוב – לא מפחידים.
"אני מאד אוהב שירה, נגינה ולראות הופעות. השמחה עוזרת לי להתמודד עם הכל. באמת שאין לי תלונות. אני מוקף באנשים שתומכים בי ועוזרים לי – המשפחה, הצוות של 'צהר הלב', הדיירים איתי בדירה, המדריך שלי שגר איתנו.
"אני מאוד עצמאי, ומנהל את החיים בדירה כמו כל אחד אחר: עושה קניות, מבשל, מנקה. אני מודה להשם כל יום שיש לי כזה צוות נפלא. אני מעריך אותם, ובשבילי הם כמו אחים בנפש, איתי כל הזמן. הם מאמינים בי, עוזרים לי לשלוט על המעשים שלי, לתקן את עצמי, לחזק את כוח האמונה.
"אני יודע יידיש, אנגלית, עברית. אני מדבר במלא שפות כי זה מה שבא לי לעשות. זה מה שאני אוהב. אז כמו שאתם כבר מבינים, אני בטח לא מסכן, וגם לא מוגבל בהרבה דברים - שבטוח חשבתם שאני לא יכול לעשות. אני עצמאי, אני עובד, יש לי חברים ואני מרגיש בר מזל.
"אבל לפעמים מתרחקים ממני אנשים. אולי מפחדים. יש כאלו שמפחדים להתקרב ולדבר איתנו, יש כאלו שאפילו לא רוצים להתקרב. זה מצב לא נעים - וזה גם בלי סיבה.
"בעלי תסמונת דאון יכולים להשתלב במקומות עבודה כמו כל אחד אחר. אנחנו חכמים, אנחנו חרוצים, אנחנו נעימים. אז בבקשה, תנסו ללמוד עלינו קצת יותר, להכיר אותנו - ולא לפחד מאיתנו. תנו לנו להשתלב ולהרגיש שווים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו