"הסגרים העלו בנו את זיכרונות השואה"

​תקופת הקורונה היתה קשה מנשוא עבור אוכלוסיית הקשישים בישראל, שנאלצה בערוב ימיה להתמודד עם בדידות וריחוק מבני המשפחה. עבור ניצולי השואה, זו היתה לעיתים תקופה טראומטית במיוחד, שהחזירה רבים מהם לתחושות ולהתמודדויות שליוו אותם בזמנים אחרים - ימי מלחמת העולם השנייה.

"בתקופת הקורונה צריך לצאת מהנחה שרוב הניצולים חוו את התקופה בצורה קשה מאוד, בייחוד מי שבודד ואין לו משפחה מסביב", מסביר ד"ר מרטין אורבך, מנהל קליני ארצי בארגון "עמך". "לניצולי השואה נוסף הקושי של מפגש מחודש עם החוויה של 'עולם משתנה ללא הכר' - כל שגרת היום שלהם ומה שהכירו השתנה, וזה יצר עבורם חוויה קשה מאוד, כזו שיכולה להדהד את חוויית ילדותם. צריך לזכור שרוב ניצולי השואה שחיים כיום היו ילדים בתקופת המלחמה, וכבר בראשית חייהם חוו שינוי טוטאלי במציאות שהכירו: פרידה מהמשפחה, היעלמות של ההורים שנחוותה עבורם לפעמים כנטישה, מעבר למנזרים ולמקומות מסתור. "לעיתים ההיפרדויות היו חוזרות ונשנות, וזו 'חוויית הטראומה הבסיסית' שלהם. והנה באה הקורונה ושחזרה עבורם את המצב של 'האדמה רועדת מתחת לרגליהם'", הוסיף.

"היה לי חלום שחזר על עצמו בתקופת הקורונה, שאיני יודע כיצד לחזור למכונית או שאני נמצא בשדה התעופה ומחפש את המזוודה שלי", מספר פרופ' שמעון רדליך, ניצול שואה מבז'ז'ני שבאוקראינה (לשעבר פולין) והיסטוריון מאוניברסיטת בן־גוריון. הוא מוסיף: "המכנה המשותף של כולם היה בלבול וחוסר ודאות, ויתרה מכך, נוצר אצלי מתח חזק, לעיתים גם התפרצתי על קרובי משפחה. רף הסבלנות שלי ירד פלאים".

"בכיתי כל הסדר"

כשמדברים על חוויית ה"הדהוד" עבור ניצולי השואה, יש להדגיש שאלמנטים מסוימים בקורונה, באופן מצמרר למדי, הזכירו להם חוויות מתקופת השלטון הנאצי. 

"מילים כמו עוצר, סגר, שינוי מדיניות ואי ודאות מתמשכת היו מוכרים לניצולים", מציין ד"ר אורבך. "אפילו לנושא המדים והמיגון של הרופאים והמטפלים היו אסוציאציות למדי הנאצים. נוסף על כך, היתה העובדה שילדים ונכדים פתאום לא יכלו לבוא לבקר, והם נאלצו שוב ו'להיפרד' ממשפחתם. כל זה יצר מצב של 'רה־טראומטיזציה', חוויה מחדש של הטראומה".

"ממש כמו השואה, גם הקורונה פרצה בבת אחת", מוסיפה טלי רסנר, פסיכותרפיסטית ב"עמך" וחברה בהנהלת הארגון. "פתאום השכנים מפסיקים לדבר איתך, החבר הפך לאויב, הניכור השתלט, וכל זה הדהד לניצולים. ראיתי כיצד חלחל אצלם עצב גדול, הם שאלו עצמם: האם כך אני צריך לסיים את חיי? התחלתי אותם עם אובדן כה גדול, מהטראומה בניתי את עצמי, הייתכן שאסיים חיי בבדידות?".

"הסגר זרק אותי מייד בחזרה לתקופה שהתחבאנו והיינו במסתור, וגם אל תחושת הלא ידוע וחוסר הוודאות מה יקרה", מעיד פרופ' רדליך. "גם תחושת הזמן השתנתה: במקום סדר יום, הזמן נמתח כמו מסטיק, כמו בתקופת המלחמה".

חנה אדלר, ניצולת שואה מרומניה, מספרת אף היא על התחושות הקשות: "בליל הסדר הקודם הרגשתי שכל הבית נפל לי על הראש, בכיתי כל הערב".

עם זאת, אדלר דווקא מעידה שלא חוותה הדהוד לתקופת השואה, ומייחסת זאת לגיל הצעיר שבו חוותה את המלחמה: "הייתי בת 4, אין לי כל כך זיכרון של זה. אמא שלי דאגה לנו תמיד. לא הבנתי מה זו מלחמה".

"העריריים סבלו יותר"

"אוכלוסייה נוספת שהתקשתה במיוחד היא קשישים שסובלים מירידה קוגניטיבית, משום שהיכולת שלהם להבחין בין עבר להווה נמוכה יותר, ולכן שחזור הטראומה היה חזק ומכופל", מוסיף ד"ר אורבך. פרופ' רדליך: "מה שהציל אותי היה המשפחה. ביום ההולדת שלי, שהיה בסגר הראשון, הם הכינו שלט גדול ושרו לי מתחת למרפסת. אם הייתי בודד, אני בטוח שמצבי היה קשה מאוד".