עד שלא ידענו

במגילת אסתר ההכחשה הגיעה אחרי הניצחון. פורים הוא חג של אסקפיזם, אבל כזה שזוכים בו אחרי עבודה קשה. המורשת העיקרית של החג היא לא להירדם בשמירה. לא להכחיש את המציאות. לא לחרב את התודעה, ולא לשקר לעצמנו. מסכות? בטח. אחרי שהבנו מי האויב האמיתי והתנהלנו בהתאם.

בלב קרנבל הפורים כיכבה תחרות "מלכת אסתר" שנחשבה משעשעת, אבל החרדים כעסו על ההחפצה והפריצות, ודיזנגוף, שלא רצה לעצבן או להיפגע פוליטית, ביטל את התחרות והכריז על מיזם ציבורי אחר

תראו את השיר הסופר־תמים הזה, שמושמע בעיקר במסיבות גן ולא נמנה עם פיוטים המועמדים לניתוח:

"תֵּן כָּתֵף, עֲצֹם אֶת הָעֵינַיִם,

פּוּרִים לָנוּ נִשְׁכַּח אֶת הַכֹּל.

יֵשׁ לְךָ כְּאֵב, רָמְסֵהוּ בָּרַגְלַיִם,

פְּתַח אֶת פִּיךָ וְשִׁירָה בְּקוֹל:"

קודם כל תן כתף - תהיה אחד מהכלל, מהחבורה. גם כדי שנהיה חזקים יותר, וגם כדי שנוכל להישען אחד על השני.

אחר כך עוצמים עיניים - כדי לדמיין עתיד טוב יותר וכדי לשכוח כמה רעה היא השגרה. אבל, כדי שבאמת נוכל לשכוח - לא מספיק לעצום עיניים. צריך לאתר את הכאב, או שמא - את האויב, ולרמוס אותו ברגליים. פחות להבין את הכאב, פחות לתת לו מקום ולהכיל.

אָהָא! אָהָא! כֻּלָּנוּ נִשְׁתַּגֵּעַ

נִרְאֶה, נִחְיֶה, עַל אַף כָּל הַתְּלָאוֹת.

אָהָא! אָהָא! חֶפְצֵנוּ נְבַצֵּעַ

נִחְיֶה, נִרְאֶה נִסִּים וְנִפְלָאוֹת.

מתי נשתגע ולמה? לא ברור. אולי נשתגע מהמציאות הבלתי נסבלת. כי לחיות על אף כל התלאות זו לא איכות חיים, זו הישרדות בקושי. אם בעל הבית ישתגע, לעומת זאת, נבצע את חפצנו - את מה שאנחנו באמת רוצים כדי לחיות, ונראה "ניסים ונפלאות" (במודעה למעלה קוראים לזה פנטזיה).

אבל רגע. אם נבצע באויב או בכאב את מה שאנחנו באמת רוצים, ונרמוס אותו ברגליים - זה הרי לא יהיה נס שהמציאות נפלאה. זה יהיה דבר טבעי שקורה, כשעם עומד על שלו ומתגבר באחדות ובשכל. נס - זה לא, אולי זו תודעה ועבודה קשה? ואולי הנס הוא לנצח את הדפוס היהודי - לעצום את העיניים אך לדעת מתי לפקוח, ולפעול בהתאם למשחק שבו את מוכרחה לעמוד על נפשך מראש ובכל הכוח, כדי לחיות חיים נפלאים. בכל מדינות המלך.

תל אביב, דיזנגוף, 1932

אביגדור המאירי כתב טקסטים רציניים מאוד. בעיקר ספרים ומעט שירים (ובהם "מעל פסגת הר הצופים" המפורסם). את השיר הזה חיבר עם המלחין מרדכי זעירא, בבת אחת, כאשר ישבו בבית הקפה "שלג הלבנון" באידלסון פינת אלנבי (28 שנים אחרי, באמת היה שם שלג). זאת היתה פגישת עבודה בקפה של הבוהמה המקומית, לשם כתיבת פזמון שילווה את העדלאידע של פורים בתל אביב, 1932.

זו גם השנה הראשונה שבה ניתן השם הזה, "עדלאידע", לנשפי הפורים שהוביל ראש העיר מאיר דיזנגוף עוד מ־1912. בלב קרנבל הפורים כיכבה תחרות בחירת "מלכת אסתר" שנחשבה משעשעת, אבל החרדים כעסו על ההחפצה והפריצות, ודיזנגוף, שלא רצה לעצבן או להיפגע פוליטית, ביטל את בחירת "מלכת אסתר" והכריז על מיזם ציבורי אחר:

תושבי העוד־לא־ממש עיר הוזמנו להציע שם למצעד המסורתי.

השם החדש נבחר בהשראת מסכת מגילה, שבה נכתב שמצווה לשתות בפורים המון, "עד דלא ידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי".

או במילים אחרות:

תזכור מי האויב שלך וזכור לאן אתה שייך. יש רק יום אחד בשנה שבו מותר לך לכאורה לשכוח, וגם זה רק כי מצווה להשתכר. איזה יום זה? היום אשר יקרה בו דבר המנוגד לנורמה - "ישלטו היהודים בשונאיהם" כפי שמגדירה המגילה, ומפרטת: "נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֳחַשְׁוֵרוֹשׁ... ואִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים".

הרתעה.

מחוזקים לעולם

בפורים 1932 שלט בארץ ישראל המנדט הבריטי, שלא הוטרד במיוחד מהיחסים הקשים בין היהודים לערבים.

תושבי תל אביב ויפו חיו במציאות מתוחה ומסוכנת, שהתפרצה בין השאר במאורעות תר"פ, תרפ"א, תרפ"ט, בחרם הכלכלי ב־1921 וב־1929, במהומות 1933, במאורעות תרצ"ו, ועוד. היה גם טרור בודדים.

לצד זה, הרצון העז לא להיכנע לסבל והדפוס להתרכז בטוב הביאו טכנולוגיות כגון מרכזיית הטלפונים ובניין הדואר, פיתוח נמל יפו, שיפור התברואה, הבריאות, התחבורה והעסקים. יהודי האזור לא הדירו את הערבים מהכלכלה, ולא מהתרבות.

ובתוך התקופה הקשה הזאת יושבים יוצרים עברים, שבכלל מתאוששים ממלחמת העולם הראשונה, וכותבים שיר לעדלאידע הרשמית הראשונה.

אז מהם השלבים, בעצם? ערנות, תודעה, שייכות, מיקוד במטרה, הרתעה והבסת האויב. בפורים לא חוגגים רק את התודעה היהודית המדהימה של מרדכי היהודי, ואת מסירות הנפש של אסתר. בלעדיהם זה לא היה קורה, אבל. בפורים חוגגים את האחדות מול האויב, את ריכוז הכוחות החזקים כדי להילחם החוצה ולפגוע באויבים, באופן שיוציא להם את החשק לעשות לנו את זה שוב.

העדלאידע התל־אביבית הקלאסית הופסקה כשהגיעו ידיעות על מה שמחולל השלטון הנאצי באירופה.