יום האישה הבינלאומי שייחול הוא הזדמנות לחשוף את המגמות והמסקנות שעולות מחודשים ארוכים של טיפול בטראומה באוכלוסיות נפגעות המלחמה שאני פוגשת בעבודתי בחוות מרפא רשפון – בדגש על החוויות של נשים תוך כדי ואחרי מפגשים עם טראומה. מהיכרות ושיחות עם מטופלות רבות, עולה תמונה ברורה: טראומה נשית היא תופעה שדורשת התבוננות ייחודית, שכן המודלים הקיימים לא תמיד מצליחים להקיף את מלוא מורכבותה.
טראומה נשית: אבחון חסר ושתיקה כפויה
המערכת הרפואית והטיפולית, כמו גם המחקר הקליני, התבססו לאורך השנים על קריטריונים גבריים לאבחון וטיפול בטראומה. אחד ההבדלים המהותיים טמון באופי התגובה לטראומה: בעוד שגברים נוטים להגיב במנגנון ״הילחם או ברח״ (fight or flight), נשים מפגינות לעיתים קרובות יותר תגובה של "טפלי או התחברי" (tend and befriend). דוגמה בולטת לכך ראתה המדינה כולה בתגובה של רחל אדרי מאופקים כאשר מחבלים חדרו לביתה והחזיקו בה ובבעלה כבני ערובה. תגובה זו אינה תמיד מזוהה כתגובה טראומטית, ולכן אבחונן של נשים נופל לעיתים קרובות בין הכיסאות.
מעבר לכך, נשים רבות חוות ביטול של חוויותיהן כאשר הן פונות למערכת הבריאות. תלונות על כאבים כרוניים או תסמינים רגשיים-נפשיים מתקבלות פעמים רבות כ"תלונות מוגזמות", וכתוצאה מכך נשים רבות מפסיקות לפנות לעזרה. יש בכך משום נזק כפול: לא רק שהן נותרות ללא טיפול הולם, גם תחושת הבדידות והייאוש שלהן מתעצמת.
טראומה משנית: האישה כאבן היסוד של המשפחה
מימד נוסף שפחות מדובר הוא טראומה משנית, או שניונית – תופעה שמופיעה בקרב נשים החיות לצד גברים הסובלים מפוסט-טראומה. במציאות הישראלית של החודשים האחרונים, מדובר במאות אלפי משפחות שנאלצות להתמודד עם השלכותיה של המלחמה. כאשר גבר חוזר משדה הקרב עם צלקות בלתי נראות, גם בת הזוג שלו סופגת את עוצמת הפגיעה. נשים רבות חוות תסמינים פוסט-טראומטיים מבלי שעברו את האירוע הטראומטי בעצמן, פשוט משום שהן חלק מהמרקם הזוגי והמשפחתי שנפגע.
במרכז שלנו, אנו רואים יותר ויותר נשים שמגיעות יחד עם בני זוגן לסדנאות טיפוליות משותפות. זו תופעה חשובה, משום שהיא מצביעה על ההבנה כי הטראומה אינה נחלתו של אדם בודד – היא משתקפת בכל מרחבי החיים, במיוחד בתוך הזוגיות. במקרים רבים, האישה היא זו שנושאת בנטל המשפחתי: היא זו שמווסתת את הרגשות, שומרת על השגרה ומחזיקה את הבית כשהמציאות טורפת את הקלפים. אם בעבר נטינו לחשוב שטיפול בפוסט-טראומה הוא עניינו הפרטי של הלוחם או השורד, הרי שהיום ברור שטיפול אמיתי חייב לכלול גם את בת הזוג והמשפחה.
נשים בחזית המאבק: גיבורות בעל כורחן
תופעה נוספת שמחייבת התבוננות מיוחדת היא תפקידן של נשים כמובילות מאבקים ציבוריים בתקופות משבר. דוגמה חיה לכך היא תנועת האמהות למען השבת החטופים. מרבית הנשים הללו לא בחרו להיות בעין הסערה, אך המציאות כפתה עליהן להפוך למנהיגות. זהו דפוס מוכר: נשים נרתמות למאבק כשהסביבה שלהן מאוימת, וכך הן מוצאות את עצמן בעמדות כוח ציבוריות דווקא מתוך כאב אישי.
החברה הישראלית צריכה להכיר בגבורתן של נשים אלו לא רק כחריגות, אלא כמייצגות של דפוס חוזר. נשים אינן רק נושאות הטראומה – הן גם אלו שנלחמות למען פתרונות. אך השאלה היא: מי תומך בהן? כיצד אנו דואגים לכך שהגיבורות האלו לא תישחקנה? האם אנחנו, כחברה, מאפשרים להן לקבל את המענה שהן זקוקות לו?
התבוננות חדשה על הטראומה הנשית
השנים האחרונות מלמדות אותנו שטראומה אינה עניין פרטני בלבד – היא משתקפת במבנים זוגיים, משפחתיים, ואף במאבקים ציבוריים. יום האישה הבינלאומי הוא לא רק זמן להכיר במאבקן של נשים, אלא גם קריאה לחשיבה מחודשת על הדרך בה אנו מבינים ומטפלים בטראומה שלהן. הגיע הזמן לפתח מערכות טיפוליות וקהילתיות שמתאימות לאופן שבו נשים חוות ומשתקמות מטראומה – כי בריאותן הנפשית היא לא רק עניין אישי, אלא צורך חברתי ראשון במעלה.
ד"ר אילנה קוורטין היא ד"ר למגדר ומנכ"לית עמותת פטריציו פאולטי בישראל, המפעילה את מרכז הצמיחה מטראומה 'חוות מרפא רשפון'.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו