"לשבת בסלון ולדעת שבמרחק ק"מ אחד יש מחבל שאתה לא בא לו טוב - חייבים לשים לזה קץ"

חנוך ונורית כליל החורש נשארו בבית בשתולה שבועיים אחרי פרוץ המלחמה, אף שרוב המושב פונה. "נתנו שירות למאות החיילים שהגיעו למושב. מקלחות, מקום לשים את הראש והמון־המון סירי מרק. אוכל חם נתן להם תחושה של בית, היה לזה משקל בימים הראשונים. אפילו סתם לשבת ולדבר, זה עשה להם טוב. באזור שלנו יש מושבים שקצת חטפו, אבל באותה תקופה המושב שלנו עדיין לא טווח. לא חששנו, וגם לא היה איום כמו בשלב מאוחר יותר, כשהאש גברה והתחילו לירות לתוך המושב".

חנוך הוא עובד משרד החינוך בחיפה, ואשתו נורית בת המושב. הם הורים לחמישה וסבים לשמונה נכדים. גם הם היו בשתולה בשמחת תורה. כעבור שבועיים הצטרפו עם משפחתם לקהילת המושב במלון בנוף הגליל. אחרי זמן־מה עזבו בני הזוג את המלון ועברו לירושלים, לדירה של חבר ששוהה בחו"ל.

"לקחת אנשים שחיים במושב כפרי, בבתים פרטיים צמודי קרקע, עם שטחים עצומים ושדות, ולהכניס אותם לחדר קטן בקומה 4 במלון - זה לא אנושי. זה נחמד לתקופה קצרה, אבל זה הופך להיות נורא כשהתקופה מתמשכת. אין פרטיות, אנחנו צריכים שקט, אנחנו רוצים לארח את המשפחה שלנו, את הילדים והנכדים. למזלנו התאפשר לנו לחיות יותר כמו שאנחנו אוהבים. לחזור למקום שקט, לשבת לשולחן שבת. חוץ מזה, תמיד חלמנו לגור בירושלים וזאת היתה הזדמנות לטעום אותה". אמה של נורית עדיין גרה במלון. "לזקנים זאת ממש מתנה, הם יושבים יחד עם כל הקהילה, אז להם זה טוב".

"כל כך כואבים בנפש"

כל התקופה הזאת המשיך חנוך לעבוד בחיפה. בחלק מהלילות נשאר לישון בצפון. "זה לא נעים, אבל שאלה יהיו הצרות שלי", הוא אומר בחיוך. לנורית יש מרחב אירוח וסדנאות במושב, והוא הושבת כמובן. "לפני כמה חודשים אשתי אמרה לסובבים אותה שאת נרות חנוכה היא תדליק בשתולה, וזה עוד לפני שידענו שתהיה הפסקת אש".

וכך היה. מאז מגיעים בני הזוג למושב כדי לתקן, לנקות ולפנות את מה שניזוק, מכינים את הבית למגורים. "הבית שלנו ניזוק באופן עקיף, אבל הבית של השכן קיבל טיל. החלונות שלנו שבורים, משקופים נעקרו ממקומם, דלתות נשברו, יש חורים בגג. חלק מהפגיעות נגרמו בגלל ירי חיזבאללה, וחלק בשל פעילות צה"ל שהיתה במושב. עדיין לא תיקנו את כל הליקויים, כי עדיין לא קיבלנו אישור ממס רכוש. יש הרבה נזק של חולדות, עכברים וחתולים". הרבה מאוד חפצים נאלצו בני הזוג לזרוק - מצעים, כריות, מזרנים, בגדים. הגינה הרוסה לגמרי אחרי שלא הושקתה כל השנה.

"אנחנו מצטערים מאוד על הדברים האלה, אבל הטבע צומח והכל ישתקם. זו גם הרגשה מוזרה לדבר על הפגיעות ברכוש כשאנחנו כל כך כואבים בנפש. הילדים שלי גם בונים בית במושב. יש לי בת אחת שיש לה שלד בנוי. הבתים שלהם הם בחלק הצפוני הפונה ללבנון. מהבית שלהם רואים היטב את הכפרים שמהם ירו ושמהם יצאו מחבלים".

המסר של העם היהודי

"יש לי בן שעכשיו נמצא בהודו אחרי 300 ימי לחימה. הוא סיפר לי שהוא נכנס לבית בלבנון ומצא בו כמות נשק בסדר גודל שלא יתואר. אם לא יהיו עיניים אוהבות בצד השני של הגבול, בין אם זה מעמנו או מעם אחר - אנחנו לא רואים את העתיד של המקום הזה. איך אגיד לילדים שלי לחזור למקום שבו יש כינון ישיר של ירי לתוך הבית שלהם?! אנחנו צריכים להבטיח את שלומם של ילדינו".

חנוך מספר שהבית שלהם פונה דרומה, כלומר לא ממש מול לבנון, "אבל לשבת בסלון ביתך ולדעת שבמרחק קילומטר או שניים יכול להיות מחבל שאתה יכול לא לבוא לו טוב באותו הרגע, אז לא על חשבוננו. אנחנו חייבים לשים לזה קץ. אנחנו צריכים להחזיק את הנר ולא לוותר ולדעת שזה הכיוון. לצעוד ישר בגבורה ולא לפחד".

אז למה לחזור להדליק נרות במושב? "אנחנו זהירים וערניים, אבל מצד שני אנחנו מוכרחים להמשיך את החיים. זה המסר של העם היהודי לכל אורך ההיסטוריה. אם נזניח את הדלקת הנרות - הפסדנו במלחמה האמיתית".