"נפגשים במקלט ליתר ביטחון": תושבי הצפון חוזרים הביתה בחשש

כשיצאנו מהראיון עם ד"ר אורית דגני דיניסמן בשניר, התקשרו ממשטרת קריית שמונה. מתברר שחנינו בחניה הלא נכונה. כלומר, אף שבקיבוץ כולו חונות אולי עשר מכוניות עכשיו, כי מעטים חזרו אליו ולא היתה בעיית חניה - מיקום הרכב שלנו הפריע למישהו. כמו שאומרים, אפשר להוציא את הקיבוצניקים מהקיבוץ, אבל לא להפך.

אבל אורית מקסימה. היא בת 54, נשואה, אם לשלושה ילדים בוגרים וסבתא לנכד. לפני המלחמה היא היתה מרצה במכללה האקדמית תל־חי לניהול, שירותי אנוש, חינוך, בנושאי ניהול ומנהיגות, ובמקביל עבדה כיועצת ארגונית ועסקית. היא עבדה 20 שנה במועצה אזורית הגליל העליון, שבה בעשור הראשון הובילה את החינוך הבלתי פורמלי, ובהמשך עסקה בפיתוח יישובים, בצמיחה דמוגרפית, בתעסוקה וביזמות.

בשנה האחרונה היא פעילה ציבורית, צברה קילומטראז' בוועדות הכנסת השונות בניסיון ללחוץ על נבחרי הציבור להיטיב עם תושבי הצפון, ולאחרונה התמודדה בבחירות למועצה האזורית.

"פונינו ב־20 באוקטובר, שבועיים אחרי הטבח. בהתחלה העבירו את חברי הקיבוץ למלון רמדה בנצרת, ושם גרנו כמעט חודשיים, ואז הקהילה החליטה לעבור למלון באיילת השחר. חלק יצאו מהמלון לדירות ששכרו".

אורית מספרת שרוב תושבי הקיבוץ טרם חזרו אליו, חוץ מקבוצה קטנה של חברים, בעיקר כאלה שהילדים שלהם בגרו. אלה שילדיהם פוקדים את מערכת החינוך במקום אחר יחכו עד לסוף השנה, ואז יחשבו מסלול מחדש.

"צוות חזרה הביתה"

בינתיים, הקבוצה ששבה הביתה עסוקה בלהכין את המקום לחזרת שאר התושבים. הם אפילו הקימו "צוות חזרה הביתה" שנפגש באחד המקלטים ומטפל בכל ההיבטים של הכנת המקום לקליטה מסודרת מחודשת של תושביו.

למה להיפגש במקלט, למרות הפסקת האש? אורית מספרת שקיבוץ שניר עדיין מוגדר מפונה, ושטרם התקבלה ההחלטה לשוב לשגרה מלאה. "כשפחות מתוח אפשר לשבת בחוץ, אבל אנחנו נפגשים במקלט ליתר ביטחון. זה כבר יותר טוב מהימים הראשונים, כי בהתחלה עדיין היה אסור להתקהל".

כדי להמחיש כמה קרוב לגבול אנחנו נמצאים, בין 1949 למלחמת ששת הימים האזור שבו ממוקם קיבוץ שניר היה חלק מהאזור המפורז שבין ישראל לסוריה. לאחר המלחמה, ב־1967, עלתה לנקודה היאחזות נח"ל, שמאוחר יותר אוזרחה והצטרפה לקיבוצי השומר הצעיר.

גם במלחמה הנוכחית לא ננטש הקיבוץ לחלוטין, כי ממוקם בו מפעל "שניר תעשיות נייר", שנחשב חיוני. לכן, מאות מעובדי המפעל הגיעו לעבודה בכל בוקר והתווספו לחברי כיתת הכוננות של שניר, וכן לקבוצה של חקלאים שחלקם המשיכו לעבד את השדות ולטפל בבקר. חלקם חזרו למלון בלילה, וחלקם נשארו ללון בקיבוץ.

היא בעיקר מתגעגעת לחַיוּת של הקיבוץ, לתושבים. "בהתחלה, כשהגענו עוד לפני ההפוגה, עדיין היה כאן מתוח. השבילים היו די ריקים, אנשים פחות הסתובבו בחוץ. בימים רגילים, אנחנו רגילים לפגוש אנשים - אבל כשמוסדות החינוך סגורים בקושי נפגשים. היה ממש ריק. עכשיו התחילו 'לטפטף' אנשים ולחזור הביתה".

הבית של אורית מקסים ומתוקתק. הכל נקי, מסודר ומלא חיים. "גם כשהיינו במלון, היינו באים הביתה בכל שבוע לכמה שעות כדי לעשות כביסה, לראות שהחתולים בסדר, להשקות עציצים, והיה פה נורא שומם.

"לפני שראינו תנועה של אנשים - לא התאים לנו לחזור. היום, כשיש כאן קבוצה, אנחנו נפגשים במקלט העילי פעם בשבוע. אנחנו יושבים ומדברים ומתכננים. אנחנו קוראים לזה 'קפה קישקשתא'", היא אומרת ומחייכת.

"הקהילה מאוד חשובה לי. בגלל זה היינו עם כולם במלון, במקום לשכור דירה נפרדת. רצינו להיות עם הקהילה שלנו. בפסח ארגנו ליל סדר ברוח התנועה הקיבוצית, עשינו חגים ביחד, אפילו חגגנו יחד ימי הולדת. מרוב שאני אוהבת קהילה, התחברנו גם לקהילה של קיבוץ איילת השחר. עד לפני שבוע עוד היינו נוסעים לקבלת שבת קהילתית של הקיבוץ שלהם. מצאנו עוד קהילה מחבקת".

גרה בשוויצריה בכפר

אז נכון, התושבים חוזרים הביתה בטפטופים איטיים - אבל מערכת החינוך עדיין לא חזרה לתפקוד, וכך גם המרפאה, המכולת או כל מוסד אחר. מי שזקוקים להם עדיין צריכים לנסוע.

"אני גרה בשכונה שקוראים לה 'שוויצריה בכפר'. שווייץ זה מקום פסטורלי, ואין שם בעיית ביטחון, נכון? באמת, בתקופה שבה עבדתי במועצה האזורית, הביטחון לא היה עניין. היו 18 שנים שקטות, זה לא היה האתגר. גם אז וגם עכשיו יש שני אתגרים מהותיים: הראשון הוא מחסור במקומות עבודה, והשני הוא מחסור בשירותים איכותיים, מכיוון שזה אזור סְפָר שהאוכלוסייה בו דלילה. על זה צריך להמשיך לעבוד", היא אומרת בנחישות, ועדיין מחייכת.