נוסעים בחזרה לשגרה: מסע ברכבת הדרום בצל הפסקת האש

"האמת? ממש התגעגענו לתחושה הזו שאפשר פשוט לעלות על הרכבת ולהגיע לאן שאתה רוצה. בשבילי זה אומר קצת לשוב לשגרה, רק שישובו החטופים והכל ואפשר יהיה לחזור", אומרת עליזה, תושבת אופקים, בדרכה לתל אביב. "הכל טוב ויפה, רק שהשמאלנים יתנו לצה"ל לנצח ולרכבת להגיע לתל אביב יותר מהר", נכנס בן זוגה לשיחה. שגרה, קווים לדמותה.

שנה וחמישה חודשים נאלצו תושבי הנגב המערבי מבאר שבע ועד שדרות, להתקמבן על נסיעה למרכז. עורק החיים של הפריפריה, נסתם. האילוצים הבטחוניים מול עזה, גרמו לרכבת ישראל לפעול במתכונת מקוטעת. השלט מחוץ לתחנת שדרות מביע את משוואות אי הנחת - חומה לרכבת? "כל החומות נפרצו! מיגון אינו שווה ביטחון", כתבו פורום עוטף ישראל. בתקופת המיגון, הקו המערבי עורק התחבורה ההכרחי של אנשי הנגב המערבי ועוטף עזה, נחלק לשניים. מבאר שבע ועד שדרות. ושאטלים לתחנת אשקלון, ומשם לתל אביב, ולהפך. "כוונות טובות, אבל זה לא עבד כל כך טוב", אומרת עליזה, "הייתי באה לא היה שאטל, לא ידעו מתי, היינו לוקחים מונית לאשקלון".

"השמאלנים האלה", רוטן בעלה.

חבורת צעירות מספרות על השמחה בחזרת הרכבת. "בטח שאנחנו שמחות שהרכבת חזרה, איזה כיף אפשר לנסוע לבאר שבע ולחזור! שנה שלמה לא יצאנו, ואם יצאנו אבא ואמא לקחו אותנו, והאמת נראה שנמאס להם להיות נהגי מונית", הן צוחקות. "רק שיוסיפו עוד רכבות יותר מאוחר, שנוכל להישאר בהופעות עד הסוף", הן מוסיפות לפני שהן נעלמות לנתיבות.

יש רכבת, אין שירותים

מעבר לתחנה עומדים מגדלים ושלל וילות יוקרה. חדי העין יכולים להבחין בפסל החירות (בגרסת המיני) שהקים הקבלן שריקי כחלק מתכנית העל  - להביא את העולם לנתיבות. אחרי פריז סנטר, ופסל החירות, בקרוב יגיע הביג בן, ואולי הקרמלין. מי יודע? נסיעה ברכבת ישראל היא מסע בין החצר האחורית של המדינה, לאקווריום דגי הזהב.

בתזמון מעולה השלימה רכבת ישראל את החלק החסר בין הנגב המערבי למרכז. הרציף בנתיבות עמוס אנשים באורות ומזוודות גדולות. חרדים עם מגבעת, דתיות עם טורבנים מתמרים לגובה, אנשי חולצות לבנות, וחליפות שחורות, מדובללי זקן, או מטופחי שיער עם כיפות שחורות. כל אנשי הרצף המאמין ירדו דרומה להילולת הבאבא סאלי בנתיבות ועכשיו הם חוזרים הביתה.

"איזה מזל שהרכבת חזרה, היום זה יום חשוב במיוחד", אומר לי רב הקרון. "ביום כזה כשאתה צועק לצדיק הוא שומע, והוא מבקש לעזור. לא הצדיק עוזר, זה הקדוש ברוך הוא שעוזר, רק הצדיק עוזר להעביר את המסר, מקורב, נו".

סטודנט מבן גוריון, מחייך מתחת לשפם לשמע הדברים. אני תוהה אם הוא רוצה להתראיין על חזרת הקו הישיר מבאר שבע לביתו באשדוד. "זה נהדר, באמת אירוע טוב, אבל לא בא לי להגיד 'ביבי המלך' לישראל היום".

הבעל של עליזה, מתערב – "תמשיך לפתור משוואות למה אתה מה זה לא באירוע, 'ישראל היום', מזמן שמאלנים מחר".

הרב מחפש את תשומת ליבי – "אני מירושלים ואני רוצה לומר, כל הכבוד לרכבת. מכל הדרכים שיש לנסוע בישראל, ברכבת זה הכי טוב, נוח, מרווח, אין פקקים, מגיעים בזמן, אבל דבר אחר אני לא מבין. מן הסתם אחד היתרונות הגדולים לנסוע ברכבת זה שיש שירותים. אני הולך לשירותים ומה אני מוצא? שהשירותים סגורים למה זה? לא טוב הדבר".

שיחות פרטיות ומוזיקה בקול

קילומטרים חולפים, נוף החורף הרך מכחיל את השדות. בחזרה הביתה, אישה מדברת בקולי קולות לטלפון על הרצון שלה בילד. "מה לא עשיתי הקפאתי ביציות, זריקות, הלכנו למקובלים אבל לא עזר. קיבלתי שידוך והוא לא מתאים לי, אמר לי אולי קניתי ביציות דפוקות. אמרתי לו יאללה מה פתחת עלי עין".

החברה הטלפונית עונה לה ולשאר הקרון - המממ אולי הבעיה זה אצלו בעצם? 

"לא, לא לקחתי את הזרע ממישהו אחר. מראש חשבתי שהוא אבוד היה נראה לי גמור. ועכשיו כל הכסף שלי, כל החסכונות מה שאבא שלי נתן לי, הכל הלך על הטיפולים האלה - ואין הריון. מזל שפתחו את הרכבות היום למה לא היה לי איך להגיע, אז  באתי לצדיק, בהילולה, זו התקווה האחרונה שלי לפני אימוץ".

אישה מבוגרת במושב שמאחורי הטלנובלית, שמה את ידה על פיה ועושה תנועות "מסכנה" לחברה שלה. החברה שלה מניפה את ידיה לשמיים, איש הביטחון עובר, "הכל בסדר?" הוא שואל. "מה שכן כן, ומה שלא, אי אפשר לסדר", עונה האישה.

חייל חרדי ממהר במעבר: "כן רציתי ברכה לפני שאני חוזר לצבא, אז באתי להילולה, אני כבר חוזר לנתניה ומשם ממשיך צפונה. אל תדאג אני מגיע", הוא מבטיח לטלפון.

"מה זה משנה כשנגיע נדע"

הבחור הבדואי במושב ממול כנראה נמאס משיחות הקרון, מהטלפון שלו מתנגן שיר בערבית, הזמרת נאנחת – "הוא בונה לי ארמונות של אשליות, בהן אני חיה לרגע, ואני חוזרת לשולחן, ושום דבר לא נשאר איתי, חוץ ממילים".

"שמאלנים", אומר הבעל של עליזה. "מה יש לך", אומרת לו עליזה, "קמת על צד שמאל?" ובעלה שממשיך לבהות בנופי הנגב המערבי עונה "רק זה חסר לי".

יהודי משופם מאיר אלי פנים, רומז לי לגשת אליו, אני מביט בסידור הפתוח חציו בעברית וחציו בערבית, הבחור מחייך ומדבר במבטא, "אני אומר לך, אין על אהבת ישראל בעולם כולו, אבל יהודים ברכבת, זה לפעמים עושה להם זיכרון, משהו, לא טוב".

בתזמון מוצלח המכריזה מודיעה ש"הרכבת תכנס לתחנת..." בשתיקה הארוכה שבה נדמה כי ההמכריזנית איבדה את דרכה שכן יעד הרכבת מתבושש להגיע. "אחותי תשלימי משפט - לאיזו תחנה אנחנו נכנסים?", תוהה צעירה במשקפיים גדולים. מישהי ממול עונה לה: "מה זה משנה כשנגיע נדע". רגע לפני שאנו מגיעים לתחנה הסופית, הרכבת נעצרת ואנו מחכים. הבחור הבדואי נעמד ומביט החוצה "ככה זה רכבת", הוא מהרהר "כמה שזה טוב, זה אף פעם לא עד הסוף".