אתם מרגישים את זה? את טופ ההתרגשות הזה? לפעמים נדמה שאין התרגשות גדולה יותר מזו שחווינו הרגע. זו שמתחילה עם האמירה על הסכם, ואז ההתקדמות על הדיווחים. ההורים בדרך למרכז הקליטה ברעים, אמבולנסים של הצלב האדום הגיעו, והן בידי צה"ל, הן בישראל!.

כמו לידה של ילד ראשון, ושני, והלאה הלאה, אנחנו בשיא ההתרגשות וזה שוב קורה. משתגעים מהמתנה, מחכים לתמונות הראשונות, והשניות, ורף ההתרגשות לא יורד, שבוע אחר שבוע. זו לא תוכנית ריאליטי, זו נעמה, זו לירי, זו קארינה ודניאלה. ארבעתן על מדים מאולתרים,  בבית.

הביאו לנו עוד התרגשות של הסוף.

איזה הבדל בין התמונות של בוקר שבת, המרגשות, הזקופות, החמות, לבין אלו שצולמו לפני שנה ושלושה חודשים. גיהנום מעל או מתחת לאדמה. הבנות שהפכו לסמלים, ילדות שגדלו ברגע, אמיצות, גם ברגע החטיפה, עליו הסתכלנו בעיניים טרוטות. בעיניים המומות שראו את חברותיהן נרצחות, בבגדים מלוכלכים מדם, כאובות, הן עמדו זקופות מול הרוע. 

שנה ושלושה חודשים הן עמדו מול הרוע, עד הרגע האחרון. סליחה שלקח לנו זמן, אבל ואו, כמה טוב שהוחזרתן הביתה. 

כשראיינתי את חן גולדשטיין אלמוג שנחטפה ושוחררה, היא סיפרה שפגשה אותן בשבי. היא חזרה ואמרה שבראיונות הרבים היא ממלאת את הבקשה של התצפיתניות, להילחם עליהן ולזכור אותן. 

לירי, נעמה, קארינה ודניאלה - שורדות עד הרגע האחרון. עמותות של תצפיתניות קמו כדי לעזור לכן, כדי להחזיר את ההילה לתפקיד. אבל אתן אלה שנושאות את ההילה, את הדוגמא והמופת, אתן כאן בזכות האומץ, החברות, הרצון לחיות.

מ-6 התצפיתניות של מוצב נחל עוז שנחטפו באכזריות, חסרה רק אגם. ובתוך ההתרגשות הזו, הפחד מקונן.

החלפת השמות ברגע האחרון, האימה ממה שעוד עלול לקרות, הדאגה האמיתית, וזו דאגה מוחשית למי שעדיין שם, ועדיין נשארו נשים וילדים שחייבים לצאת משם. גברים, אבות וסבים, שאסור להשאיר אותם. כי אי אפשר להשאיר אף אחד.

אבל מגיע לכן שנשמח, מגיע לכן שנתרגש, וכמה התרגשות! שרדתן, אתן לא מבינות כמה דאגנו, כמה דברים חדשים יש לעכל כאן, אבל אתן כאן.

ויש עוד מסר אחד עיקרי שהעבירה לירי עם המשוחררות הראשונות של העסקה, שמספר את תמצית הסיפור. ילדה - נערה - אישה שרואה את הרוע מול העיניים, מעבירה מסר שגרתי לאחיותיה: אל תגעו לי בנעליים. 

אנחנו עוד נשמע על איך דור ה-z והאלפא הזה שומר על עצמו גם במקום הכי גרוע עלי אדמות. לא מובן מאליו שבתוך הרוע אתה מצליח לשמור על תקווה. חברים של אמילי דמארי סיפרו שהיא לא הסכימה ללבוש אדום רגע לפני השחרור. אוהדת מכבי, איך תלבש אדום? והתצפיתניות, ולפניהן הילדים של עסקת נובמבר, כבר הוכיחו לכולנו שאין כמו לרוץ לסטורי להגיד i'm back, להתעדכן בטרנדים ולהעלות "טיקטוק חטופים". וכמובן המסר האלמותי של לירי לאחיותיה - אל תגעו לי בנעליים.